החוק להסדר התדיינויות במשפחה עבר חבלי לידה לא קלים. מחד-גיסא, עורכי דין ובעלי דין מתלוננים על כך שהחוק פוגע בזכויות חוקתיות, לרבות הזכות לגישה לערכאות. מאידך-גיסא, המצודדים בחוק מציינים, כי עד עתה הוא נוחל הצלחה מסוימת בכך שלא מעט תיקים נסגרו מחוץ לכותלי בית המשפט. עם זאת, המתנגדים לחוק עונים, כי מרבית ההסכמים נחתמו ללא חוות דעת משפטית, דבר העלול לגרום לבעיות משפטיות רבות בהמשך.
סעיף 3 (א) לחוק יצר מצב בעייתי, בו צדדים אשר ניהלו או מנהלים הליכים משפטיים, מחויבים להגיש בקשה ליישוב סכסוך, גם במקרה שברור שאין סיכוי ליישב את הסכסוך. פסיקות של בתי המשפט מצמצמות את החוק כאשר מדובר במקרים בהם ברור שצורך להחיל את החוק, וגם בשל חוסר יכולתן של יחידות הסיוע לעמוד בזמנים שהקציב החוק.
כחיזוק מפתיע לרוחות המנשבות כנגד ההסדרים השגויים בלשון המעטה של החוק החדש, הצטרף עתה פסק דין של שופטת בית המשפט המחוזי מרכז,
ורדה פלאוט (רמ"ש 49397-.1.17). באותו מקרה, הורה בית המשפט לאיש לתת לאישה להשתמש ברכב המשותף בימים מסוימים. כאשר האיש הפר את הצו, הגישה האישה בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט בבקשה להורות לו לקיים את ההחלטה, וזאת במסגרת תובענה נפרדת.
בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה פסק, כי יש להגיש תחילה בקשה ליישוב סכסוך בהתאם לחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה. השופטת פלאוט קיבלה את ערעורה של האישה, מכמה טעמים. ראשית נקבע, כי העובדה שיש צו שיפוטי חלוט מוכיח שעניין זה כבר הוכרע, ולכן הפנייה ליחידת הסיוע בנסיבות אלו אינה נכונה.
שנית, אין טעם שיחידת הסיוע תדון בעניין שבית המשפט פסק בו. את ההיגיון בביטול הצורך להגשת בקשה ליישוב סכסוך, מצאה השופטת פלאוט גם בהסדרים אחרים הקיימים בחוק, לרבות העובדה שאין צורך בהגשת בקשת יישוב סכסוך במקרה של ערעור או בקשות רשות ערעור על החלטות של בית המשפט, וזאת כיוון שכבר היה הליך בין הצדדים. היא אומרת: "החלטות יש לקיים ככתבן וכלשונן, ואין להפנות את הצדדים המגישים בקשה לאכיפת החלטה להליך של יישוב סכסוך בהסכמה, והדבר נכון ביתר שאת שעה שהצדדים הופנו בעבר ליחידת הסיוע, אך ההליך לא צלח".
פסק דין זה ממשיך את הקו התקיף של בתי המשפט, בניסיונם למנוע מעורכי דין ממולחים להשתמש בהוראות החוק החדש באופן פורמליסטי שפוגע באחד הצדדים. מגמה זו נכונה מבחינה דיונית ותועלתנית והיא גם תכליתית.
