אחת מתוצאות הלוואי, הצפויות יש לומר, של הטיהור האתני שנערך ברצועת עזה, הוא ריבוי מאמרים העוסקים בהפקת לקחים ממה שנתפס ככישלון המאבק על גוש קטיף. פלוני תולה את הכישלון בסיבה א' ונותן טעם לדבריו ואלמוני תולה בסיבה ב' וגם הוא נותן טעם לדבריו. מריבוי הסיבות והטעמים, באנו לבילבול קשה; מי או מה באמת אחראי לכישלון, אם אכן מדובר בכישלון. שהרי הכישלון של צד אחד הוא לכאורה הצלחה מסחררת של הצד השני.
לאחרונה נזדמן לי לשוחח עם בחור צעיר שאמור להתחתן בשעה טובה ומוצלחת בימים הקרובים, והתוכנית היא לגור בהתנחלות. שאלתי אותו אם ברור לו שכשם שעקרו את גוש קטיף, גם אותם יעקרו ח"ו, והוא השיב בחיוב. המשכתי להקשות עליו מזויות שונות והוא בשלו, צריכים להתנחל כי זו מצווה, ולהמשיך בקו הלאומי דתי בו הם הולכים.
כיהודי מאמין, המשכתי לדון אתו, ברור לך שאין הקב"ה עושה דין בלא משפט; ברור לך שאם בא חורבן, הוא לא נעשה בלי שיהיה עוון שגרם אותו. כן, ברור לו. ומהו אותו עוון לדעתך? שאלתי; אין תשובה. כלומר, יש הרבה תשובות אבל אין תשובה. ננסה אנחנו למצוא תשובה.
פרשת השבוע פותחת בפסוקים (דברים י"א):
כו רְאֵה אָנכִי נתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: כז אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: כח וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם:
בשבוע שעבר כתבנו כי המחשבה כּחִי וְעצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה, היא העומדת בבסיס החורבן. מסתבר שצריכים להסביר את הדברים קצת יותר; להסביר במה באה לידי ביטוי המחשבה כּחִי וְעצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה; שלא נישאר בתחום המופשט. באה פרשת השבוע שלנו ועוזרת לנו בכך.
הפרשה פותחת בפניה ליחיד, רְאֵה, וממשיכה בפניה לרבים לִפְנֵיכֶם; כיצד ניתן להבין ניסוח משונה זה?
המפרשים מציעים פירושים שונים לניסוח זה וגם מתעכבים על כך שאנחנו מתבקשים לראות משהו לא גשמי, כגון ברכה וקללה. נקודת העניין בהסברי המפרשים היא שמדובר בראיה שכלית, תוצר של התבוננות. כמו שאומר קהלת (פרק א): וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת.
בראיה גשמית יש הבדלים ביכולת הראיה בין אדם לאדם; בראיה רוחנית, ההבדלים ביכולת הראיה גדולים הרבה יותר וְנִכָּרִים הרבה פחות. לכן אמר רְאֵה, בלשון יחיד אף שהדברים מוצעים לִפְנֵיכֶם, בלשון רבים. ללמדנו שכל אחד צריך להשקיע בהתבוננות ולראות כמיטב יכולתו. לא ניתן לסמוך על הרבים בתחום זה; זו עבודה אישית של כל אחד עם עצמו, אף שכל אחד ואחד הוא פרט בתוך הכלל.
בשונה מהפרשה הקודמת שאין בה מצוות מעשיות רבות, והמצווה המרכזית היא (פרק ח'): י וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ: שבקיום מצווה זו נימנע מהיסחפות אל המחשבה שכּחִי וְעצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה, הפרשה שלנו השבוע עמוסה במצוות רבות שתכליתן היא הראיה הנכונה של המציאות.
אחת המצוות היותר נוגעות לענייננו, היא המצווה הבאה:
(דברים י"ג): ב כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: ג וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם: ד לֹא תִשְׁמַע אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹקֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אהֲבִים אֶת- ה' אֱלֹקֵיכֶם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל- נַפְשְׁכֶם:
במה מדובר כאן? כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא; לא כתוב שזה נביא שקר; הוא אפילו נותן אוֹת אוֹ מוֹפֵת, והאות או המופת מתקיימים ולכאורה מאמתים את היותו נביא. רק יש בעיה קטנה, את כוחו הנבואי הוא מנצל כדי להציע לנו: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. מדובר בנביא; התורה מעידה עליו שהוא נביא. איך אפשר לא לשמוע לו?
ובכן, פסוק אחד קודם מציע לנו משה רבנו את המרשם כיצד להינצל מנביא כזה:
א אֵת כָּל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא-תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ:
ברכה או קללה?
כאשר מופיע נביא ונבואותיו מתקימות, מצווה לשמוע לו (דברים י"ח, ט"ו). ההצלחה מוכיחה שהוא אמיתי. מבחן התוצאה קוראים לזה. כאן אומר לנו משה רבנו להזהר מנביא שנבואותיו מתקימות, לא מנביא שקר. לאדם הסביר קשה לעמוד בכך; הרי מדובר בנביא שבדרך כלל מצווה לשמוע בקולו. קשה להטיל על מישהו חותמת של נביא שקר.
נכון, הוא בא בהצעות מגונות כגון: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם, אבל הוא לא בהכרח מתכוון שנעשה לנו אלילי עץ ואבן. הוא מתכוון שנבין שחוץ מעבודת ה', יש עוד דברים חשובים בעולם; כגון עצמאות מדינית, כח צבאי, כלכלי, טריטוריאלי. ובסך-הכל זה גם די נכון, לא? מה, לא חשוב שתהיה לנו מדינה משלנו?!
הוא אפילו לא אומר לנו ללכת רק אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים; הוא בהחלט מוכן להסתפק בשיתוף. תהיו דתיים, אבל הנאמנות שלכם צריכה להיות למדינה. הוא מוכן להסתפק בכך לפחות כשלב ביניים, עד להרחקה מלאה מעבודת ה'.
על כך מזהיר אותנו משה רבנו כי מצוות ה' הן שלמות אחת; לֹא-תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ:
עקירת היהודים מגוש קטיף, מה שנתפס ככישלון נוראי של המחנה המכונה 'לאומי' וכהצלחה מסחררת של המחנה השפוי בעיני עצמו, נדונה שוב ושוב מזויות ראיה שונות, כולל מזוית הראיה המכונה 'אמונית'.
לא קראנו את כל המאמרים שדנו בנושא, אבל באלה שקראנו לא מצאנו שום התייחסות לעובדה שהחלפנו את עבודת ה' בעבדות למדינה. רבנים פסקו כך ורבנים אחרים פסקו להפך. אבל לא שמענו אף אחד שמתייחס לעובדה שסמכותה של המדינה, של כל מדינה, ביחס לאזרחיה, היא סמכות שמוגבלת לתחום שהבורא יתברך קבע לה.
למרות מה שנוהגים לחשוב אצלנו, המדינה אינה אלוקים וגם לא תחליף לאלוקים. ברגע שמקבלים את המדינה כסמכות על, כל המאבק מתמקד בשאלה מי היא המדינה, האזרחים הפשוטים כגון עקורי גוש קטיף, או המערכת ואלה המאיישים אותה. ה' יתברך ורצונו, כאילו אינם בתמונה בכלל, אז מה הפלא שמגיעים לחורבן.
האם יש להתפלא מדוע הקב"ה לא סייע לנו להמשיך את המרידה בו? הרי הוא עצמו אומר (ויקרא כ"ה) כי בני ישראל, עֲבָדַי הֵם; להדגיש שאינם עבדים לעבדים. תושבי גוש קטיף ציפו לנס; עד הרגע האחרון האמינו שלא תהיה עקירה. עפ"י האמור עד כאן, בהחלט ניתן להבין מדוע לא אירע הנס שכה ציפו לו. בסך-הכל ביקשנו מהבורא יתברך שיעזור לנו להמשיך בעבודת האלילים החדשה שאימצנו לעצמנו, בעבדות למדינה, ולכך הקב"ה מסרב לסייע. וכיצד צריכים לפרש את מה שקרה, האם זו ברכה או קללה?
אשתקד הארכנו בביאור הרעיון כי מה שנראה כקללה מתהפך לברכה מכוחה של תשובה. אז גם אם כרגע זה עדיין נראה כקללה, בידינו הדבר להפוך את הקללה לברכה.
הפרשה פותחת כאמור במלים: רְאֵה אָנכִי; צריכים לראות תמיד את אָנכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, ולא להתפתות לנביא המציע לנו תחליפים גם אם הם עטופים באריזה נאה של מצווה חשובה, כגון ישוב הארץ.
אולי זו מצווה חשובה, אבל למדינה לא ממש איכפת ממצוות כאשר היא מחליטה ליישב או לעקור ישובים; היא עושה זאת ממניעים אחרים. אז המתיישב בחסות המדינה, שותף בלא יודעין למניעים של המדינה, והוא מסכים במשתמע לשמש כלי משחק בידי המדינה, במשחקים פוליטיים כאלה ואחרים.
לאחר האזהרה מפני הנביא המסוכן, מנחה אותנו משה רבנו כך:
ה אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאתוֹ תִירָאוּ וְאֶת-מִצְוֹתָיו תִּשְׁמרוּ וּבְקלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאתוֹ תַעֲבדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:
פסוק זה שווה מאמר נפרד ועוד חזון למועד; בינתיים נציין רק שעבודת ה' הנדרשת מאיתנו ועשויה להגן עלינו מפני היסחפות לעבודת אלילים, מנוסחת כאן בששה פעלים שונים, אלה שש הפאות של הקוביה. ללמדנו כי עלינו להתכנס בתוך קוביה של עבודת ה' ולא להתפתות להחליף ולו פאה אחת. כי אם נתפשר, נוסיף משהו או נגרע, זו כבר לא עבודת ה' ובהחלט יתכן שזו עבודת אלילים ח"ו.
נתכנס בתוך קוביה של עבודת ה' נטו, ובן רגע תתהפך הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ: (דברים כ"ג)
ואז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
