פורים בסימן עזרה לזולת

חג הפורים אינו רק חג של רעשנים ותחפושות הוא החג שמביא את האור לאלה הזקוקים לעזרה. המצוות העיקריות של החג עומדות בסימן העזרה לזולת: משלוח מנות; מתנות לאביונים; ולהרבות בצדקה.

עוד לפני החג נוהג עם ישראל במסורת בת אלפי שנים, להרים את תרומת "מחצית השקל". מצווה מיוחדת של נתינת צדקה עליה הכריזו עם היכנס חודש אדר. מצוות הצדקה היא מן המצוות הגדולות שבתורה, ואמרו עליה חז"ל: "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" (בבא בתרא ט', ע"א), ולכן מצווה לתת צדקה לכל אדם הנצרך לה, שנאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך... לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון, כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים ט"ו, ז'-ח').

מצוות הצדקה אינה רשות אלא חובה שהתורה מטילה על כל יחיד ועל החברה בכללותה מתוך מגמה לתמוך בחולים וזקנים, יתומים ואלמנות, שאינם יכולים לקיים את עצמם. ומי שמשתמט מקיום חובת הצדקה, נחשב כאילו עובד עבודה זרה (בבא בתרא י', ע"א), ואמרו חז"ל: "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד', ה'). כאשר אנו מסייעים לאחינו הנצרכים והסובלים, אנו מתקנים את העולם ומקרבים את הגאולה כפי מאמר חז"ל: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה" (בבא בתרא י', ע"א).

שמחת מצווה

ערך גדול קיים במהותה של הצדקה שהיא באה לסייע לקיומם של אחינו בדרך מכובדת על-מנת שהעני יעמוד על רגליו בכוחות עצמו, כך שלא יצטרך יותר לבקש צדקה כפי שנאמר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" (ויקרא כ"ה, ל"ה). מעניינת קביעתו של הרמב"ם בהלכות יום-טוב: "אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי הנפש אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו" ו', י"ח).

בהלכות מתנות עניים (י', ז') פירט הרמב"ם את מצוות הנתינה לעניים והתמיכה בהם, ואף קבע כעין מדרג במעשה הצדקה: שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה, או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך. המעלה העליונה היא אפוא לעזור לעני לעמוד ברשות עצמו, התמיכה בעניים הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מאורח החיים של קהילות ישראל בארץ ובתפוצות.

חז"ל ציוו אותנו להכריז על השקלים בכניסתו של חודש אדר: "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאיים" (משנה שקלים פרק א', משנה א'). חודש אדר הוא חודש השמחה וההתלהבות "משנכנס אדר מרבים בשמחה". ההכרזה על השקלים באה כדי לעורר את הנדיבות בציבור היהודי, לקראת חודש אדר כחלק מתהליך השמחה. עם זאת מכריזים גם על הכלאיים. דווקא בעת ההתלהבות כדי לוודא שקיימים גבולות. צריך להבטיח שהנתינה לא תצא מן הגבולות.

עתה, נוהגים לתת צדקה בחודש אדר, 'זכר למחצית השקל' שהיו נותנים בחודש אדר לצורך קרבנות הציבור בבית-המקדש. הזמן הטוב לנתינת הצדקה הוא לפני תפילת המנחה של תענית אסתר, כדי שהצדקה תצטרף לתענית לכפר. ה'זכר למחצית השקל' היא ביטוי למעשה הצדקה, שהונהגה בגלות כאחת החובות שקבעו חכמים בפורים, לתת 'מתנות לאביונים' (אורח חיים, רמ"א תרצ"ד, א'). ככל שנרבה בצדקה ירבו זכויותינו.