אחרי סדרת-כישלונות רצופה של מספר נשיאים אמריקנים להביא לפריצת-דרך בסכסוך שבין ישראל לפלשתינים - משלה עצמו הנשיא הנוכחי,
דונלד טראמפ, שהוא יהיה זה שיצליח להביא להסכם-שלום בין שני הצדדים היריבים.
זו, כמובן, אשליה מתוקה. אחרי ככלות הכל יש לזכור שהנשיא האמריקני חף מכל ידע מעמיק על שורשי הסכסוך ההדדי, ואין הוא מודע, בסופו של דבר, ליצרים העזים שמזינים את האיבה הנטושה זה שנים בין הפלשתינים לישראל הכובשת.
שואף לאפס
המפגש בין הנשיא האמריקני לבין יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, לא צריך משום כך להסיר פעימה מליבו של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, שהרי ההר יוליד בסופו של דבר רק עכבר. הסיכוי למימוש חזון דונלד טראמפ שואף, לפחות בינתיים, לאפס. מאחורי הצהרת כוונותיו הכנות אין כל בסיס איתן ומוצק, זולת בלה-בלה-בלה ופאלאוורה.
וחוץ מזה, מרקיז, אין שום משנה סדורה בדברים, ויתר על כן - אין גם כל מחויבות לממש את החלום של דונלד טראמפ, שמבחינתו זה רק בבחינת "אם תרצו - אז תשלימו, ואם לא - "נו-נו-נו".
בלי סיכוי
ומי שבכל זאת משלה את עצמו שיש עוד סיכוי לשלום המיוחל - כדאי שיפנים את ההפך מזה; בהבדל מדונלד טראמפ, שהחזיק את קלפיו קרוב לחזה - אבו מאזן שם על השולחן, ואל מול התקשורת, את תנאי הפתרון האולטימטיביים שלו: שתי מדינות, מזרח-ירושלים כבירת-פלשתין, גבולות 67, פתרון לבעיית הפליטים, והכרה של ישראל במדינת פלשתין, כפי שהפלשתינים מכירים במדינת ישראל; ולתנאים שכאלה אין שום סיכוי שישראל תיענה..
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
