פייק ניוז בביתר או מי הרג את בר כוכבא

י"ח באייר. יום שזוכרים בו תשועות ואסונות, ניצחונות ותבוסות, הארות והחשכות, אבל והילולות. באים בו באש ובאים בו במים, מעלים בו על נס ניסים ולא נרתעים מראות בו יום התנגשויות כואבות עם המציאות. יש מסורות כי יומו הראשון של המבול על הארץ היה בי"ח באייר. אחרות שהמים חדלו ב"ח באייר. החתם סופר, רבי משה סופר שרייבר (1762-1839) בהערותיו ל'יורה דעה רל'ג אומר על-פי אחד המדרשים "שמיום שכלה החררה ( עוגה הנאפת מצד אחד על גחלים - מצה) שהוציאו ממצרים הלכו ג' ימים בלא לחם ואחר כך ירד המן, אם כן היה הורדת המן ביום ל"ג בעומר וראויה לעשות לזה זכר טוב". מסורת שנשכחה מזכירה כי י"ח באייר צוין כיום "תענית יהושוע", מפני שבאותו יום חל יום התבוסה הראשון שלו עם כניסתו לארץ בידי אַנְשֵׁי הָעָי אחרי שישראל חטאו בחרם ביריחו "וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אַרְצָה ... הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי... לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת ... וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (יהושוע ז',ו'-ז'). אין יודע אם צמו לציין התבוסה או אם צמו לציין כי באותו יום נתייאש יהושוע מן הכניסה לארץ עד שאמר " וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן". אומה צמה על ייאוש מנהיגיה ואם כי התאושש - רגעי חולשתו אינם נשכחים חרף גדולתו . יש אומרים כי "תענית יהושוע" בי"ח באייר הנציח את האבל על יום מותו באותו תאריך. גם פיוט לא אחר להזכיר לבאי בתי הכנסיות עד למאה החמש עשרה את "תענית יהושוע" "וְכָל הָיָה חָת מִשְּׂפַת שָנִי/בִּהְיוֹת בִּן נוּן מַנְהִיג שְאוֹנִי/וַיַּחְמוֹס יָמָיו וּבוֹ אִישוֹנִי/בִּשְמוֹנָה עָשָׂר בַּשֵּנִי."

יש מן ההיסטוריונים הראים בי"ח באייר את "פרוס העצרת", כלומר כמחצית החדש לפני חג השבועות בו מתריעים על הגשמים שבעה עשר ימים כמניין טו"ב לפני מתן תורה שהשפיעה אך טוב על ישראל. עוד זה מדבר בי"ח באייר וזה בא: ביתר! ועל-פי מסורות שונות, ביום י"ח באייר הוכתה העיר במריה ברומאים ודם חלליה עשה נחלים נחלים עד לים, ובר כוכבא מת בו ביום, והעלו נרות או אבוקות זיכרון למתים. ומכאן אבוקות עד היום. באלה לא די. מגפה שפרצה בין פסח לעצרת והרגה עשרים וארבע אלף מתלמידיו של רבי עקיבא נעצרה בי"ח באייר. בי"ח מת רבי שמעון בר יוחאי אחרון המוסמכים על-ידי רבי עקיבא שנמלט למערה מפני רודפיו הרומאים ולציון מותו עשו הילולה והדליקו נר לנשמתו ומדורות של אורה לסמל את האורות שהצית בשמים ובארץ בשנות עיונו בנגלה ובנסתר שהביאו ברכה לעולם. בכל אלה לא שגיא. י"ח באייר הוא יום הרעש הנורא שהפסיק את בניין בית המקדש השלישי כביכול שציווה יוליאנוס הכופר לבנות בשנת 362 לספירה "לחזור למולדתם ולהקים מחדש את המקדש ולחדש את השלטון כדרך אבותיהם" . רוח משיחית אחזה ביהודים, הם החלו לפנות את הריסות הבית השני ועמדו להתחיל בבנייה בי"ח באייר 363 אבל בטרם יעלה בידם להניח אבן על אבן פרצה סופה, ואש מן השמים, ורעידת אדמה בארץ ואלה חברו להרוג ולפצוע ולסלק מן הזירה את בוני המקדש בחסדו של כופר לעולם מן הארץ. היסטוריונים נוצרים העידו כי המאורע כולו היה מעין התמודדות חסרת סיכוי בין נאמני האלוהים היהודי לבין ישוע, צלבים

ימים של אבל

בוערים נראו באותו יום בשמים, אש פרצה מדלתות כנסיות, ומנעה מן היהודים את שיקום החורבן. בי"ח באייר. באותה שעה עמד באוויר האד הטוקסי שעלה מהתנגשות המשיח שכבר בא לקווי המשיח שיבא, והמיתולוגיה נכנסה לזירה וציירה את התבוסה של מחישי הקץ ביד המשיח הצלוב על העץ ובנתה מציאות מדומיינת של ירושלים של הנוצרי המקיאה מתוכה ברעידת אדמה נוראה את בוני ירושלים היהודים. י"ח באייר.

המסורות היהודיות לא רצו להתרשם. אם כי כל ימי העומר בין פסח לעצרת היו ימים של אבל על הרבים, על תלמידי רבי עקיבא ולימים גם על מתי הרדיפות כולם וביותר מתי גזירות הצלבנים וגזירות ת" וט"ת (1648-1649) ומיעטו בהם בשמחה במאוחר אבל בהתמדה הפכו את י"ח באייר ליום של אתנחתה מאבלות, והתירו את הנשואין ואת התספורת ואת המלבושים החדשים וכהנה, וזכרו את בר כוכבא. ילדי ישראל בגלויות בהן לא למדו להילחם אלא מלחמתו של חומש ורש"י בחדרים, עשו להם קשת מעץ מזדמן וחץ מבדי ענפים ויצאו לקיים " הַֽמְלַמֵּ֣ד יָדַ֣י לַקְרָ֑ב אֶ֝צְבְּעוֹתַ֗י לַמִּלְחָמָֽה" ( תהלים קמ"ד,א') ויש שאמרו בשעה שירו החיצים את הפסוק "וְכָל-קַרְנֵ֣י רְשָׁעִ֣ים אֲגַדֵּ֑עַ תְּ֝רוֹמַ֗מְנָה קַֽרְנ֥וֹת צַדִּֽיק" ( שם, ע"ה,י"א). מכל מה שצבר י"ח באייר נתפרקה ממנו בגולה שלא ידעה אלא גבורת הרוח, ערגה לגבורת לוחמי ישראל וגיבוריו והיה בה בערגה זאת ציפייה לגאולה גם ארצית גם רוחנית בקרוב . ילדי החדר היו לוחמי בר כוכבא, אומות העולם במזרח אירופה ובמרכזה היו הרומאים, ז'בוטינסקי שר

בֵּיתָ"ר מִגֹּב רִקָּבוֹן וְעָפָר בַּדָּם וּבַיֶּזַע יוּקַם לָנוּ גֶּזַע גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר בֵּיתָ"ר הַנִּלְכָּדָה, יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה, תָּרֹמְנָה בְּעֹז וְהָדָר.

הוצתו מדורות, ואף על-פי שהחתם סופר אסר עלייה לקברים שאין עלייה אלא לירושלים, לא שעו ועלו למירון לקדש את הציפייה ל"תנא האלוהי". הקסם הכפול, בר כוכבא, רבי שמעון בר יוחאי גבר על ההיסטוריה, גבר על המיתולוגיה, גבר על המקורות, יצר הלכות משלו, הלכות בקודש והלכות בחול.

לא רק לחתם סופר לא שעו. גם לא לרמב"ם. בהלכות מלכים פרק י"א, הלכה ג', כותב הרמב"ם "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגלה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן הרי זה בדאי רשע ואפיקורוס". כמה וכמה דברים ראויים לדגשים, קלים וחזקים בהלכה זאת של הרמב"ם. ראשון ועקרי להם הוא שאמונה במשיח שאינו משיח היא הוספה על מצוות התורה, הוצאתה מפשוטה, והעושה כן, אפילו מיראה מיראה כפי שעשו חכמי ישראל ורבי עקיבא בראשם, שכדין לא ביקשו אות מבר כוכבא אלא ראו בו משיח באמונה, שקול ככופר וכאפיקורוס. פסיקה מחמירה, כי משיחות השווא של בר כוכבא "שנהרג בעוונות", ועל-פי רוב המפרשים בעוונות של יוהרה והתחזות על שאמר "אנא מלכא משיחא" (בירושלמי ובמדרשים) הפעימו את לבבות המוני ישראל וחכמיו ושתלשלה ממנה התבוסה הנוראה בביתר ונשפך דם יהודי כמים, ואוי לו למי שידמה לראות משיח בעת של "אף על-פי שיתמהמה" . הוא בגדר רשע גם אם הוא צדיק כרבי עקיבא.

שמו של בר כוכבא היה בר כוסבא. רבי עקיבא קרא עליו " דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב .. וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב..... וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל" במדבר כ"ד,י"ז-י"ח) וקראו בר כוכבא. חכמי ישראל כבר בדורו,

אבל בוודאי מיד אחרי שהביא אסון על ישראל הסבו את השם לבר כוזיבא, וזה שמו בפי הרמב"ם. הוא מתייצב לצדם של רבי יוחנן בן תורתא וחבריו שאמרו לו לרבי עקיבא " עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא" (איכה רבא,פרשה ב') כלומר גם אחרי מותך כשעשבים יכסו קברך, משיח שאנו ממתינים לו, עדיין לא בא.

הראב"ד בהשגותיו חולק על הרמב"ם. חכמים כן שלחו לבדוק את בר כוכבא, לא באותות ולא במופתים אלא בחנו אם הוא "מורח ודאין", אם הוודאות כי הוא אכן חוטר מגזע ישי ניכרת בדבריו על-פי, " וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת ה' וְלֹֽא לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט..." (ישעיה י"א) והם התרשמו כי תכונות אלה אין בו באיש שאמר "אנא מלכא משיחא", ראו בו כזבן, "קטלוהו". הם לא התרשמו ממה שאמרו עליו המוני העם, " מה היה כוחו של בן כוזבא? אמרו בשעה שיוצא למלחמה היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו, והיה ניתזת ממנו והולכת והורגת כמה אנשים" (איכה ב'). בסיפור שעבר ב'רשתות' של אותם ימים ראו החכמים אות לכריזמה הסוחפת של איש המלחמה שהיה לאגדה, אבל בכריזמה לא טמונה תבנית משיח אמת. היא מטעה. היא מדיחה. "קטלוהו". לא עוונות גרמו, והשם יתברך המית את בר כוכבא, כדברי הרמב"ם, אלא בית דין של ישראל הרגו .

בר כוכבא מת עוד כמה וכמה מיתות.

פחד היהירות

ביתר עמדה במצור שלש שנים. הרומאים שצרו עליה נתייאשו מלהבקיע אל תוכה ועמדו להשיב את הלגיונות שלהם לבסיסן בסוריה. התלמוד הירושלמי (תענית פרק ד), והמדרש (איכה רבתי פרק ב'), מספרים סיפור נפילת ביתר. כותי, על-פי גרסה אחרת כנראה בוגד משורות ישראל עצמה, אמר לו לקיסר כי אל ייבהל להשיג את כוחותיו. יש דרך להבקיע לביתר. האיש התגנב לעיר דרך צינור ביבים "והיה ר' אלעזר המודעי יושב בשק ובאפר ומתפלל ואומר רבון כל העולמים אל תשב בדין היום. אל תשב בדין היום" (שם). אותו נוכרי או אותו בוגד ידע כי בזכות רבי שמעון עומדת העיר. כך האמינו גם מגני ביתר. תפילותיו מאזרות אותם עוז. על כן אם יפול - תיפול העיר. הלך אותו איש אצל סנגורם זה של ישראל, והשים עצמו כלוחש על אוזנו. לאמת לא לחש דבר. ראו אותו רבים וחשדו בו שהוא ורבי אלעזר המודעי ממתיקים סוד להסגיר את ביתר לקיסר. הלכו ואמרו לבר כוכבא. הפרנויה השתלטה על גיבור הכוח. ציווה להביא לפניו את הפרובוקטור. 'מה אמרת לרב', חקר בר כוכבא. 'לא אוכל לומר', אמר האיש שלא אמר לרב דבר. 'אם אומר - תהרגני, אם לא אומר - יהרגני הקיסר. מוטב אמות בידו מאשר בידך. ב'פייק ניוז' הזה ראה בר כוכבא הוכחה חותכת שהעלוב הזה חרש ברבי אלעזר בן שמוע תלמי בגידה. ציווה להביא את הרב. שאל אותו 'מה אמר לך אותו איש'. 'לא כלום' השיב רבי אלעזר. "בעטו והרגו" ומעתה לא היה מגן עוד על ביתר. " מיד נכבשה ביתר ונהרג בן כוזבא" והמדרש מספר כי הביאו ראשו הכרות לאדריאנוס, שאל 'מי הרגו לאיש הזה'? אמרו לו 'לוחם רומאי הרגו'. לא האמין להם. 'הביאו לפניי גווייתו', ציווה, מחשש שראש כרות מעיד על מותו של כל אדם אבל לא על מותו של מורם מן הטבע כבר כוכבא. הביאו את הגוויה ומצאו כי נחש היה כרך על ארכבותיו, " אמר אילולי אלהא דהדין קטליה מאן הוה יכיל ליה" (שם) אילו אלוהי היהודים שהביא על בר כוכבא את הנחש הארסי הרגו, מי בעולם הזה יכול היה לו.

ה"פייק ניוז" של אותו נוכל בוגדני, נכנס למדרש כדי שיידרש. מי שדורש כי חכמי ישראל לא באו אלא לספר עד מה אין לישראל תקומה אלא באמונה, סרה האמונה - נגזרת כליה על כל כוח - ידרוש כן ומי יסתרנו. מי שידרוש כי חכמי ישראל באו לספר כי גיבור הכוח היהיר שאבנים ניתזות מארכבותיו ואינן יכולות לו - נחש שהכל רוצצים את מוחו יכול לו - ידרוש ומי יחלוק. מי שידרוש כי חכמי ישראל הזהירו כי נשק ה'פייק ניוז' קטלני יותר מחרבות וקשתות ורומחים, ושהראשונים ליפול בפחם הם היהירים שפחד יהירותם רודפת אותם עד שהם רואים בכל הסובב אותם אישור שקושרים עליהם קשר -ידרוש. ומי שידרוש כי שבע ימות אדם שהאמינו בו כי הוא לעולם, ידרוש.

אי-אפשר להיפרד מדברי הרמב"ם בלי לעמוד על הניסוח "והוא, (רבי עקיבא) היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך". כמעט לא ייאמן. בחירה במינוח "נושא כלים" מרחיק לכת מכל מקום. חכם כרבי עקיבא שהעמיד תלמידים, שהניח יסודות להמשך הקיום היהודי בתורה ובעבודה, שמת על קידוש השם בעוון הסמכת גדולים אחריו, הוא נושא כליו של בר כוכבא ולא בר כוכבא נושא כליו שלו? עד היכן מגעת החרדה הגדולה של הרמב"ם מפני התגברות הגעגועים עד כדי שיכרון לגאולה, בין עיי המפולת של החורבן? עד היכן יכולים כיסופים ממעמקים לכלא עד תהום את הנשאים ברוחם מעל למציאות החוויה. עד היכן ראה הרמב"ם בדורו, שהגלות הזה אי-אפשר לו שלא יעיר כיסופים אלה ועד כמה הזהיר כי רק "בעיתה אחישנה".

היום, פה עמנו היום, י"ח באייר הוא יותר רבי שמעון בר יוחאי, יותר אבוקות, יותר מדורות שאינן יודעות אולי למה הודלקו ומה הן מאירות, מבר כוכבא. כיוון שהן מאירות בעלטה פניהם של רבבות ומאות אלפי ילדי ישראל, הן מאירות אור חדש על י"ח באייר ועושות לו לל"ג בעומר פירוש של יום יום בלילה של י"ח באייר שבא תמיד בזמנו. ואם לא זוכרים בו סביב למדורה כל מה שהוא טמון בחובו, היום עצמו זוכר.