שימרו את נפשותיכם ואל תיכנסו בלילה לגיא ההריגה של ישוב ערבי, שמא תמצאו בו את מותכם האלים. עובדה: לקראת סוף השבוע, שעה וחצי לפני חצות, נתקבלה בתחנת מרחב ירקון של מגן דוד אדום הודעה על שני פצועי ירי כבני שלושים מכפר קאסם המועברים לחבירה עם צוותי מד"א בתחנת הדלק בפאתי הכפר, כיוון שעל-פי הנחיות הביטחון של מד"א אסור להיכנס בלילה לישוב ערבי. חובשים ופאראמדיקים העניקו לשניים טיפול רפואי בהול והובילו אותם ל"בלינסון" שם נקבע מותם.
על-פי נתוני "אמאן", המרכז הערבי למלחמה באלימות, מאז אירועי אוקטובר 2000, נהרגו יותר מ-1,050 בני אדם במסגרת אירועי אלימות בחברה הערבית בארץ. לפעמים ההרג - בירי או בדקירות סכינים - הוא בגלל המניע "המכובד" המוגדר בתואר "כבוד המשפחה" ולעתים, כבדרך שגרה, רק על-רקע פלילי. במספרים קלים להבנה המדובר בכ-62 הרוגים בשנה או כ-1.2 הרוגים כל שבוע.
המשטרה מודעת היטב למספרי המוות האלה והיא אף הקימה יחידות מיוחדות לטיפול בגידול המשמעותי בכמות אמצעי הלחימה במגזר הערבי. במסגרת מאמצי המניעה תפסה המשטרה במחוז הצפוני בשנה אחת כ-300 אקדחים ורובים, כ-200 רימוני יד וכמות גדולה ביותר של תחמושת. לכאורה זו תוצאה יפה, אבל רק לכאורה. מודיעי משטרה במגזר הערבי מעידים כי כמויות אמצעי הלחימה "ענקיות" וכל מי שרוצה יכול לקנות אמל"ח בשוק השחור. תמורת כמה אלפי שקלים אפשר לרכוש מה שרוצים, כולל טילי לאו, טילי RPG, רובי צלפים ואפילו רימונים. פעילות הרכש רחבת ההיקף הזו נראית כמו הכנה לקראת מלחמה.
בתקופת המנדט הבריטי נהגו אזרחי ישראל לאגור נשק ואמצעי לחימה ולהחביא אותם ב"סליקים" לקראת יום סגריר, שבו תפרוץ מלחמת-מגן עם העולם הערבי על הזכות לשלוט בנחלת אבות. כיום שוב אין ליהודים צורך בסליקים. אבל נראה שבני דודינו הערבים למדו מאתנו והם אוגרים נשק רב מאוד לעת הצורך שיבוא. בינתיים הם הורגים רק זה את זה. אבל זה רק בינתיים. החשש שישראל צריכה להתמודד אתו כהלכה ולמנוע את מימושו הוא שהנשק הזה ישמש במסגרת המאבק הלאומני הערבי והוא יופנה אל הישראלים, בישובים שמעבר לקו הירוק, אבל גם אל תושבי הערים בלב המדינה, בכבישים, בדרכים ובכל מקום בו ניתן להציב מארב רצחני. פעם קראו לאירועים מן הסוג הזה "מאורעות" מחר יקראו לזה קרב צבאי עד חורמה - ג'יהאד.
אמרת כנף רומית עתיקה אומרת "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". סביר מאוד להניח כי לעולם לא תוכל מדינת ישראל להגיע לשלום עם שכניה הערבים. אבל למלחמה חובתנו להתכונן. והתכוננות משמעותה לגייס את כל הכוחות עכשיו ולצאת למבצעים רחבי היקף כדי להחרים את אמצעי הלחימה העתידים להיות מופנים נגדנו. אסור לנו לומר לעצמנו כי בעתיד, כאשר יהיה לנו זמן, נעשה את מה שנחוץ, כי אולי כאשר חרב חדה תונח על צווארנו לא יהיה לנו זמן לעשות את מה שנדרש.