אחרי ההינתקות: חזרה לגבולות בני הגנה

בנאומו באו"ם הזכיר שרון בפירוש את המונח "גבולות בני הגנה" דוקטרינת הגבולות בני-ההגנה גורסת שלישראל, כמדינה ריבונית, יש זכות להחזיק בגבולות שיוכלו לספק לאזרחיה את צורכי הביטחון המינימליים; ומכאן שכל הסדר קבע יתבסס בהכרח על סיפוח, לכל הפחות חלקי, של שטחים, כתיקון לקווי הפסקת האש הבלתי יציבים של 1949 - קווים שעצם פגיעותם הזמינה שוב ושוב תוקפנות ערבית והביאה להנצחת הסכסוך.

באופן פרדוכסלי, דוקתרינה זאת חשובה במיוחד אפילו בעידן של טילים ארוכי טווח, שכן, המרחב הנוסף שיסופח אל המדינה יאפשר להגן בצורה טובה יותר על נכסיה האסטרטגיים באמצעות פריסתם של כוחות ותשתיות צבאיות ועל-ידי השגת עומק נוסף שיגן על העורף.

מדיניות זאת הוכרה גם במשפט הבינלאומי במסגרת החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, אשר הכירה בכך שישראל פעלה מתוך הגנה עצמית בשעת מלחמת ששת הימים, שהיא זכאית לגבולות "בטוחים ומוכרים" ושקיים צורך לתקן את קווי 1949. גם נשיא ארצות-הברית הנוכחי, ג'ורג' בוש, אישש באופן רשמי את תקופתה של הדוקתרינה ואת זכותה הבינלאומית של ישראל ליישמה בפועל בשתי ועידות פסגה בוושינגטון, באפריל 2004, ולאחרונה גם בטקסס, באפריל 2005.

דוקטרינת הגבולות בני-ההגנה קיבלה ביטוי ממשי כבר כחודש לאחר סיום מלחמת ששת הימים עת ניסח יגאל אלון, שר החוץ באותה שעה, תפיסה לכידה ראשונית לגבי שרטוטם של גבולות בני-הגנה לישראל, תוך שימוש בשטחים שתפס צה"ל במלחמת המגן של ששת הימים. תוכניתו נודעה לימים כ"תוכנית אלון".

תוכנית אלון ודוקטרינת הגבולות בני-ההגנה שהיא מייצגת מעולם לא אומצו רשמית בידי ממשלות ישראל, אך הן הפכו לקו המנחה של המדיניות הישראלית משנת 1967 עד 1993. אך הסכמי אוסלו בישרו על ראשיתה של מגמה של שחיקה הדרגתית ומתמשכת במעמדה של דוקטרינת הגבולות בני-ההגנה והחלפתה בדרך חשיבה אחרת.

אסכולת "הסדרי הביטחון", שתפסה את מקומם של הגבולות בני ההגנה, גרסה כי ניתן להגן על שטחי המדינה בעזרת הסדרי ביטחון בין הצדדים, בערבויות ביטחון הניתנות על-ידי צד שלישי ובהצבת כוחות צבא בשטחים המצויים רשמית תחת ריבונות זרה.

דוקטרינת הגבולות בני-ההגנה ספגה אפוא מהלומה דיפלומטית קשה במסגרת הסכמי אוסלו. זניחת הדוקתרינה לא רק פגעה בתביעותיה הטריטוריאליות ארוכות השנים של ישראל על בקעת הירדן ועל אזורים חיוניים אחרים ביהודה ושומרון - היא גם הפכה אותן לדרישות בלתי לגיטימיות בכל משא-ומתן עתידי, עד כדי יצירת מצב בו הקהילה הבינלאומית, ומדינות אירופה בפרט, עלולות להתרשם שאפשר לכפות על ישראל פתרון המבוסס על חזרה לקווי הפסקת האש הבעייתיים של 1949.

ואולם, קריסתם של הסכמי אוסלו בספטמבר 2000 ומעשי האיבה שהשתוללו מאז מעמידים בסימן שאלה את מידת התבונה ביישום תפיסת "הסדרי הביטחון" בהקשר הפלשתיני ומוכיחים מעל לכל ספק עד כמה רב הצורך בגבולות בני-הגנה.

בדומה לכל מדינה, גם לישראל יש זכות לשטח ריבוני שיבטיח את יכולתה להתגונן מפני תוקפים מן החוץ. וזכות זו מחייבת גבולות שיהיו באמת ובתמים "בטוחים ומוכרים" - גבולות שעליהם יוכל צה"ל להגן בלי שייאלץ להסתייע בכוחות זרים או להשתמש בטכנולוגיות שמעצמה זרה יכולה לסכל בנקל. זכות זו מעוגנת במשפט הבינלאומי, ובמקרה של ישראל - גם בהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם. ביסודה ניצב ההכרח הטבוע בעצם הרעיון של הקמת מדינת ישראל - הבטחת צורכי הביטחון היסודיים של העם היהודי במסגרת מדינה ריבונית משלו ובלא כל תלות באחרים.

יתר על כן, אם ברצונה של ישראל לפתור את הסכסוך באופן שישים קץ לשליטתה על ריכוזי האוכלוסיה הפלשתינים, שיערוב לביטחונה לאורך זמן ושישמור על יכולת ההרתעה שלה כנגד תוקפנות אפשרית מצד המדינה הפלשתינית העתידית ומצד שכנותיה הערביות, על ישראל לעמוד בנחישות על תביעותיה בנוגע לגבולות המדינה. אם תעשה זאת, תהא זו תרומה משמעותית להבטחת יציבותו של האזור לאורך זמן.

הגיעה אפוא השעה לחזור ולאמץ את רעיון הגבולות בני-ההגנה. אפשר שמחויבותה של ישראל לגבולות בני-הגנה, מחויבות שתדרוש ממנה לספח חלקים מן השטחים שעליהם השתלטה במלחמת ששת הימים, עשויה דווקא להגדיל, ולא להקטין, את הסבירות לכינונה של מדינה פלשתינית עצמאית ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. באופן פרדוכסלי, ייתכן שרק החלה של ריבונות ישראלית מלאה על החלקים הפחות מאוכלסים של הגדה - ובייחוד בבקעת הירדן ובאזורים אסטרטגיים אחרים - תאפשר הסדר יציב של פשרה טריטוריאלית בין הצדדים.

שכן רק באמצעות גבולות כאלה תוכל ישראל להגן ביעילות על אזרחיה בלא כל תלות במחויבותו של הצד השני להסכם ובלי למקם את עצמה מבחינה פיזית בתוך שטחה הריבוני של מדינה פלשתינית עתידית או של כל ישות מדינית אחרת העשויה להיווצר בעתיד באזור. במילים אחרות, רק גבולות בני-הגנה ייתנו סיכוי לשלום, חמקני אך בר-השגה.