מה לומדים מניצחון גבאי ב"עבודה"

הדברים נכתבים כאשר חלפו מעט יותר מ-24 שעות מאז פורסם "המהפך" המדומיין בעבודה. המועמד בעל הניסיון המועט יחסית והדימוי המשודרג-מאותרג ניצח; זהו ניצחון הרצוי על פני ניצחון הצפוי. אם בקשו גורמים במפלגה להציג דימוי של שונות והתחדשות, נמצאה להם דמותו של גבאי כעונה על שתי המטרות גם יחד. אולם, ניצחון ברוב של כ-16,080 על מיעוט של 14,734 בוחרים, מתוך כ-50,000 מתפקדים וכ-31,000 משתתפים בבחירות (59% בקרוב), איננו הישג שיש בו כדי להרנין את הלב¹ במהות הדברים ובתוכן ההתנהלות המפלגתית זו אותה גברת ללא שינוי האדרת, כצפוי. עבור גבאי זהו הישג נאה - באחד מנאומיו הבאים יוכל להשתמש במשפטו המונומנטלי של יוליוס קיסר ולומר: "באתי, ראיתי, ניצחתי". מבחינת מפלגת העבודה, התוצאה משקפת הדרדרות נוספת של המפלגה אל עבר הבנאלי - המפלגה ש"הקימה את המדינה" בוחרת כנציגה הבכיר "מהגר עבודה", שהימר הימור נכון על חוסר הסבלנות הפוקד אותה - חרף ההצהרות הבומבסטיות של מנהיגיה ובכללם הראש החדש - באופוזיציה.

תרבות הסקרים

לקראת הדיווח המוקדם על תוצאות הבחירות, מיהרו גורמים שונים להזמין סקרים שיוסיפו מעט עניין לבחירות שהעניין העיקרי בהן היה אישי, מלאכותי וכמעט בלתי-רלוונטי לעתיד הנראה לעין. הגדיל לעשות ערוץ 10 שהציג לציבור את "סקר הסקרים" (בפיקוח פרופ' קמיל פוקס), שהוכיח ששום דבר לא השתנה. הליכוד קיבל מנדט אחד פחות משיש לו כיום (29 מנדטים במקום 30), לפיד התחלף שוב עם מפלגת העבודה במקום השני באמצעות העברת כ-7 מנדטים מצד מרכז-שמאל לצד שמאל-שמאל². הבית היהודי קיבל מנדט אחד יותר משצריך היה לקבל בבחירות האחרונות, אלמלא "גנב" ממנו נתניהו 4 מנדטים. כחלון סבל מעט כיחלון. הדתיים נשארו דתיים וליברמן תמיד ליברמן. המפלגה "הפלשתינית המאוחדת" השאילה שני מנדטים לעבודה ובא שלום על ישראל.

אני מסכים עם הטוענים שאין להעריך מגמות פוליטיות על בסיס של אירוע בודד, בין אם מדובר בבחירות ובין אם בסקרי "מצב הרוח הציבורי"; מצב רוח הוא מדיום נזיל. כאשר גוש ימין-מרכז-שמאל מפליג בדרך ללא כיוון, על גלים שלעיתים נראים סוערים ולעיתים חלקים כמראה, כאשר תכופות הוא מתנדנד בין ייאוש לתקווה מלאכותיים, אין להתפלא על מעבר הקבוצות הכי פחות יציבות מצד אחד לצד האחר ובחזרה. אינני מתרשם ממעברים אקראיים וסמליים אלה, הגם שהם נידפים ברוח אירועים חולפים ועשויים להפתיע נקודתית. האתגר שמציבות התוצאות העכשוויות בפני נתניהו, איננו חמור מאלה שבפניהם עמד כבר פעמים אחדות בעבר. אפילו הכרזתו "הבומבסטית" של ברק, "הפורש הנוצץ" של העבודה, על "הרכש ה< B>מבריק" והחדש שלה, אינה משנה עובדה זו.

השד העדתי

ממסע הבחירות של העבודה לא נעדר גם השד העדתי. עצם הצורך לציין את העובדה שיתרונם המובהק של שני הפיינליסטים בסיבוב השני הוא מוצאם העדתי המזרחי, היא שימוש נלוז בשד העדתי. אני מקווה שאצל הציבור הרחב, שנרפא במידה רבה מנגע גזעני זה - בין אם כשמדובר באפליה ובין אם כאשר הדבר נדרש לצורך אפליה מתקנת - השיקולים המרכזיים יהיו ענייני הציבור, הכלכלה, המדינה והביטחון ולא השאלה מי יצליח לעבוד עלינו בעיניים הפעם - "מזרחי" או "אשכנזי".

הנקודה המעניינת בבחירות אלה, שלא מצאתי לה תשובה בדברי קברניטי המפלגה או בסקרים עד כה, קשורה בשאלה מה באמת מבטאות התוצאות. נראה לי שההכרעה העיקרית הייתה דווקא תוצאת הסיבוב הראשון, וביטאה שלושה גורמים: א. עייפות המפלגה מחוסר המעש של מנהיגיה "הוותיקים". כל מי שייראה כמבשר פעילות, עדיף על המשך הסטגנציה הקיימת; מבחינה זו פרץ הוא הביטוי האולטימטיבי לנטייה זו. ב. הכל מבינים שישיבה באופוזיציה אינה מדגירה חדשות, אינה מחזקת את המפלגה ואינה מלכדת אותה. הופעתו של אבי גבאי איננה סימן להתחדשות אלא צורך בתנועה. גבאי מספק אשליית ריענון - פנים חדשות במראה הישנה - ובריחה מהצורך לערוך חשבון נפש אמיתי. ג. חשבון נפש אמיתי הוא מענה כנה לשאלות: מדוע הליכוד שומר על מעמדו? מדוע הליכוד יציב? מדוע לפיד מתחזק ומאיים על מעמדה של העבודה כמפלגה השנייה במעמדה בישראל? ומצד שני, מדוע "מרץ" אינה גוזלת מהעבודה הרבה יותר קולות?, ומדוע היא עצמה אינה מחוללת סחף שמאלה של המגזר המזרחי, שרובו תומך מסורתית בימין? האשליה אומנם גורסת ששינוי המנהיגות האחרון יביא תזוזה במגזר המזרחי, אבל הדבר טרם הוכח.

הבטחות, הבטחות

מותר לצפות שכאשר מנהיג חדש עולה על במת הכבוד, יהיה ברור לציבור הבוחרים מה הוא מייצג, מהן תוכניותיו וכיצד הוא מתכוון לממש אותן. גבאי טרח לידע את הציבור הרחב ואת בוחרי מפלגתו שהוא "שמאל" - "שמאל". כלומר, נמצא באותה פינה של מדיניות חוץ וביטחון שבה מתפלשת העבודה כבר 25 שנים ללא תכלית. בהצגה זו, התחיל את מסעו החדש ברגל שמאל ובנתיב שהאופק שלו במקרה הטוב לוט בערפל. בישראל, תוכנית-אב לפעילות שלטונית, חייבת לכלול התייחסות ברורה לחמישה נושאי ליבה, שמבטאים גם את השסעים החברתיים העיקריים ואת קווי המאבק בין הגושים הפוליטיים המרכזיים: ביטחון וחוץ, כלכלה, המצב החברתי, מהותה של מדינה יהודית והקשרים עם העם היהודי. בשאלה הראשונה שמענו, כאמור, עמדה מטרידה למדי. אילו רצה העם "שמאל", לא היה הליכוד שומר על בכורתו הפוליטית כל כך הרבה שנים ברציפות. בשאלת המתחים החברתיים הפנימיים, מצאנו בדברים שוב התגרות מיותרת במתיישבי איו"ש בדמותה של ספק הכרזה ספק איום לפגוע בהם ולהדירם למעמד של מגזר "בעייתי". בשאלת היסוד של פתרון בעיות הדיור, שמענו התחייבות לבניית 300,000 יחידות דיור. עוד שמענו שלדעתו של גבאי, מאבק בביורוקרטיה הוא מפתח עיקרי למימוש ההבטחה לדיור ולשיפור המינהל הציבורי.

אולם מה שהיה חסר באופן צורם בתוכניות למקוטעין שהשמיע, היה החלק השני של תוכנית העבודה: מהיכן יבוא הכסף? מהו סדר העדיפויות שלו ומה יבוא על חשבו מה? ללא השלמת המשוואה אין שום משמעות להבטחות. הצמיחה הכלכלית של ישראל גבוהה מהצמיחה של רוב מדינות ה-OECD, אבל גם הריבוי הטבעי בה גבוה מרוב המדינות הללו. הוצאות הביטחון שלה גבוהות בהרבה משל מדינות ה- OECD ופריון העבודה בה נמוך ביותר מ-20% מהפריון הממוצע של ה- OECD. כמו-כן, ישראל היא מדינה קולטת עליה ומדינה שעדיין משלמת חובות חוץ ופנים גבוהים. אם כך, מהם המקורות שבעזרתם מתכוון גבאי לחולל את הניסים שהוא מבטיח לחולל? הבטחות היו תמיד החלק הקל במסע ההכתרה וההכרה של פוליטיקאים בישראל ולא רק בה. אלא שמהר מאוד אחרי ההבטחות מגיע חשבון הביצוע. דרוש כוח פוליטי רב בכדי לחולל מהפך סימולטני בכל כך הרבה נושאים בבת אחת, אינני רואה את גבאי ומפלגתו בעמדת "מהפכנים".

הלם קרב, לא תמיד מבטא PTSD

מהתגובות לבחירות בעבודה אחרי הסיבוב הראשון ועוד יותר אחרי הסיבוב השני, קשה היה שלא להתרשם שבמפלגה התחולל תהליך טיפוסי של נקם ב"ישן" שלא סיפק את הסחורה. את הקמפיין ותוצאותיו ליוו תחושה והתבטאויות שבין אופוריה ל"הלם קרב". הלם קרב למי שהפסידו ואופוריה למי שניצחו "לא בכוונה". כבר הצגתי את עמדתי, שאינה רואה באירוע הבחירות שום דבר חדש מלבד החלפת מנהיגות ושינוי יחסי כוחות בתוך מרכז המפלגה. לאחר שיפוגו אדי האלכוהול, ותחל הפעילות היום-יומית המייגעת והמתסכלת, כאשר שום דבר מהפכני לא יקרה במשך שבועות אם לא חודשים, תחזור למסדרונות אווירת ה"דז'ה וו".

ללא התפתחות ציבורית או פוליטית פנימית, התפתחות בינלאומית בתחום המו"מ עם הערבים (סיכוי נמוך) או תהליכים אזוריים שיניעו פעילות פוליטית אינטנסיבית - אמיתית או מדומה - יפוג האפקט של בחירות אלה ומפלגת העבודה תחזור לדילמה הקבועה של "המשך הדשדוש במדבר הפוליטי האופוזיציוני". מכאן קצרה הדרך לצמיחתם מחדש של תסכול ומאבקים פנימיים. בעבר גרסתי, לא אחת, שרביצה באופוזיציה איננה עושה טובה לאיש. היא מנוונת את הנבחרים שבאופוזיציה, מכבידה על הנבחרים שבקואליציה, מקצינה עמדות ומחדדת ניגודים. האם פרוש הדבר הוא שלא נחוצה אופוזיציה? - התשובה היא, כמובן, "לא". אולם אופוזיציה מועילה היא אופוזיציה משפיעה, כזו שמעורבת בעשייה. התכוננות אינסופית להפלת הממשלה כאשר הדבר אינו מגיע אף פעם לכלל הגשמה, או ביקורת סתמית של מי שאינו נושא באחריות ואינו חייב בהוכחת צדקת טיעוניו, אופייניות לאופוזיציה סיזיפית. שום גבאי לא יציל את מפלגת העבודה מתחושת חוסר התכלית שאפיינה אותה ערב הבחירות האחרונות, אם לא תגיע לכלל ביטוי עצמי קונקרטי, שישכנע את הציבור לראות בה חלופה אמיתית לממשלה הנוכחית. חלופה אמיתית חייבת להציג עמדות מקובלות על הציבור, להתנהל כמי שהציבור ורצונותיו בראש מעייניה ולהוכיח כושר עשייה, שהוא המבחן העיקרי של רשות מבצעת. אסור לה, למשל, לגייס גורמים עוינים מבחוץ בכדי שיכפו על רוב הציבור דעות ועמדות שאינן מקובלות עליו - זו אינה דמוקרטיה.

אולם חשוב מהכול לשרידותה של המפלגה ושיקום האמון הציבורי בה, שלא יתברר תוך שבועות או חודשים ספורים שגבאי הוא פסדה. שכל המילים היפות הן רק מילים ובעצם התרגיל "המסריח" כולו מכוון להחלפת שלטון נטו שאותו תנסה המפלגה להשיג בתמרונים פוליטיים אישיים וארגוניים, שבינם לבין מפלגת עבודה כל דמיון הוא מקרי בהחלט. אחת ההזיות המסתובבות ברחובותינו מדברת על "גוש פוליטי" אד-הוק שאליו יצטרפו נדחי העבודה והליכוד, סתם קרייריסטים ושונאי ימין, יהדות וביבי מושבעים, שגבאי עבורם הוא לא יותר מסוס טרויאני פוליטי טיפוסי.

מבחן דעיכת האופוריה

עוצמת האופוריה היא ביטוי לתקווה שתולים חברי העבודה ביכולתו של השינוי המנהיגותי האחרון לחולל שינוי גם במעמדה של המפלגה ובסיכוייה לחזור לעמדות הנהגה לאומית. עצם העובדה שרק 59% ממתפקדי העבודה השתתפו בבחירות (כשמספר מתפקדיה הוא רק כמחצית ממתפקדי הליכוד), אינה סיבה למסיבה. באופוריה הכל מפרגנים להכל, האווירה משתפרת זמנית, הצ'פחות חוזרות ומופיעות, יש סימנים של פרגון הדדי וביטויים זהירים של תקווה ריאלית לשינוי קרוב, גם כאשר אין מחזיקים ביד מיקרופון. במצב זה יש מעט מאוד ביטויים של ביקורות בכלל וביקורות חריפות בפרט, נרגנות, האשמות הדדיות ואכזבות מוצדקות ובלתי מוצדקות.

כאשר יתחילו להופיע הסימנים ההפוכים, יהיה זה אות לדעיכת האופוריה וחזרה לבנליות השגרה. בגלל עייפות החומר במפלגת העבודה, סף הכשל נמוך. אני אומד את תקופת הדעיכה הפעם בשבועות ספורים - 4 עד 8 שבועות.

מסקנה

אם מבחן דעיכת האופוריה יפתיע באמת לטובה - בין אם בשל סיבות ריאליות ובין אם משום שההנהגה החדשה תשכיל להפיח בו "אש תמיד" - תהיה זו אינדיקציה חיובית לה ולכושרה. אינני מאמין שמבחן זה יצלח ללא שינוי עמדות בסיסי במפלגה, בשאלות כלכליות-חברתיות כמו גם בסוגיות של ביטחון לאומי. כיצד יראה המערך הפוליטי שלנו לאחר שינוי כזה? - להערכתי "כמהפך" אמיתי, חדש.