ראש ה
ממשלה ומנהיג הליכוד,
בנימין נתניהו, יכול להסיר דאגה מליבו במה שקשור לשינוי, כביכול, של המפה הפוליטית בארץ. כי שינוי שכזה מן הסתם לא צפוי, לפחות בעתיד הנגלה לעינינו.
דבר אחד כבר ברור מאליו: בחירתו של
אבי גבאי למנהיגה החדש של
מפלגת "העבודה" מבשרת, אומנם, מהפך מפלגתי, אלא שעם זאת אין בה, עדיין, בשורה כלשהי למהפך שלטוני.
אחרי ככלות הכל, הדרך להחלפת השלטון במדינה גדושה, בינתיים, מוקשים ללא ספור. לא זו בלבד שהאופוזיציה לביבי רחוקה מלהיות ממש מלוכדת - היא מפולגת יותר מתמיד.
מפלגת העבודה שסועה בקרבה וגבאי יצטרך, קודם כל, לגבש בה אחדות. גם "יש עתיד", של
יאיר לפיד, כבר אינה מוצקה כפי שהייתה, ואילו "כולנו", של
משה כחלון, ספגה "נוק-אאוט" מכאיב מיוצא-חלציה, אבי גבאי.
ללא הסכם
אם לא די ברפיון הבולט שהצגנו לעיל - אין שום סיכוי לגיבוש מיוחל של גוש משותף בין שלוש מפלגות האופוזיציה. שהרי די ברור שלפיד וגבאי לעולם לא יגיעו להסכם ביניהם בשאלה הרגישה, מי משניהם ינהיג גוש כזה בדרך הנכספת לראשות-ממשלה.
בתוך כך גם סביר בהחלט להניח שמשה כחלון יטיל מצידו וטו על גוש שכזה ויעדיף את נתניהו על לפיד וגבאי, ולו רק בשל שנאתו להמן, ולא כמובן מאהבת מרדכי.
כך או אחרת, צריך כמובן להסכין עם העובדות הטופחות על פנינו. לפחות על-פי המפה הפוליטית - אין עוד ספק שבנימין נתניהו ימשיך גם להבא להחזיק במושכות ולשבת בנחת על כס השלטון. מכל מקום, הדרך לאלטרנטיבה שלטונית עדיין ארוכה וגדושה מהמורות.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
