הר-הבית כבר בוער

מה שמתחיל רע צפוי להיגמר רע מאוד. רע ומר. כוונתם המוצהרת, הנאמרת קבל עם, עדה ותקשורתם, של חברי כנסת אחדים לעלות בשבוע הבא להר-הבית היא הצתת גפרור על שטיח תפילה טבול בנפט.

אין להם מה לחפש שם. רוצים להתפלל? בבקשה: הואילו לעשות זאת בבתי התפילה הקיימים, בוודאי, בסביבת המגורים שלכם, במקום העבודה שלכם, כמעט בכל עיר ויישוב שאותם אתם פוקדים, בוודאי, כדי לעשות לעצמכם נפשות ובוחרים.

עלייה להר-הבית היא התרסה. היא התגרות. אתם יודעים כי אתם לא רצויים שם. אין לכם מה לחפש שם. אין לכם מה לעשות שם. אין לכם אלוהים להתפלל אליו.

הר-הבית הוא בעיקר שלהם, גם אם לא תודו בכך. רוצים לשאת תפילה בציבור? אדרבה. שימו פניכם אל הכותל המערבי, התפללו אל אבניו, הטמינו פתק תפילה בין חריציהן. יש די והותר מקומות שבהם אתם יכולים, לחלקם אתם אפילו מוזמנים, לשאת את תפילתכם לאלוהים שבלב או בשמים או בשניהם.

לא בהר-הבית. לא עכשיו. לא כשהמקום נפיץ ודליק וכל אש קטנה שעלולה להידלק שם עלולה להבעיר תבערה גדולה, שתתפשט, לא עלינו, למקומות ולמחוזות שאיש לא יכול לדעת אום מראש אבל יכול בהחלט לשער ולהיחרד מעצם ההשערה.

אל תעלו להר-הבית. אתם יודעים כי אתם לא רצויים שם. אתם יודעים כי עצם ההודעה מראש על עלייתכם הצפויה מקוממת רבים, אולי גם מי שנמנים עם המחנה שלכם, אבל ספק אם מי מהם יעז למתוח ביקורת על הצעד המתוכנן שלכם ולהניא אתכם ממנו.

הר-הבית כבר בוער. אש זרה, אש השנאה מתחילה לאכל אותו. אולי היא שקופה, אבל היא בוערת. אולי אתם עדיין לא רואים אותה מתלקחת אבל היא התלקחה זה מכבר והיא מתפשטת. זה הזמן לכבות את האש, לא ללבותה.

הכרזתכם על עלייתכם הקרובה להר-הבית רק מלבה את האש הזאת. ואתם משחקים בה משחק אסור, אלא שזה משחק חיים שכולנו עלולים להפסיד בו.

אנא, אל תעלו. ודאי לא בימים אלה. ודאי כל עוד טריים הזיכרונות ממראות הכמעט פיצוץ שכמעט אירע לפני שבועות אחדים.

ארור הגפרור שיצית את האש שכבר הוצתה.