צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדוֹף

הַצֶּדֶק לְעוֹלָם עוֹמֵד וְאוֹרֵב לָחוֹטֵא

בּוֹחֵן אֶת הַדַּיָּן לְבָל צֶדֶק לָרָם יַטֵּה

לְהַגִּיעַ לְחֶקֶר הָאֱמֶת וְאוֹתָה לַחֲסוֹף

וּלְמַעַן קַיֵּם מִצְוַת צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּוֹף

זוֹ רֵאשִׁית דָּבָר וְזֶה הַסּוֹף

שֶׁלּא לְהַכִּיר פָּנִים וְלֹא לְעַוֶּת מִשְׁפָּט

לְבַל יוּעַם אוֹר הָעָם וְיֵהֵא לִבּוֹ נִצְבַּט

וְדַּל כְּעָשִׁיר מוּל הָאֱמֶת יִהְיוּ כְּנוּעִים

שֶׁלֹּא לְהַטּוֹת מִשְׁפָּט וּלְהַכִּיר פָּנִים

וְשֶצַּו זֶה יַעֲמֹד לְאֹרֶךְ שָנִים

שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ

וּבִלְבָּד שֶׁהַמֶּלֶךְ יְהֵא מוֹפֶת לְךָ וּלְעָמֶּךָ

לֹא יַרְבֶה לוֹ נָשִׁים גָּם לֹא כֶּסֶף וְזָהָב

לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מִבְּנֵי עַמּוֹ וְיִסְתָּאַב

וְשֶׁלּאֹ יִדְבַּק בַמְּלוּכָה שֶׁאָהַב

זֹאת תַּמְצִית הַפָּרָשָׁה זוֹ הִיא אַזְהָרָה

זֶה טוֹב אָז וְטוֹב הַיּוֹם-סִטְרָא אַחֲרָא


רדיפת הָרֶשַׁע למניעת פֶּשַׁע

רדיפת הָרֶשֶׁע לְבֵעוּרוֹ ורדיפת הצדק לְקֵרוּבוֹ. ללמדך שאין די באמירה בעלמא, או בגינוי הָרֶשַׁע וְהַרָשָׁע, צריך לרדוף אותו בלי הפסק עד מִגּוּרוֹ המוחלט מקרב העם. וכשמדובר בְּצַדִּיק וּבְצֶדֶק רודפים אחריהם לישמם בקרב העם לתמיד. כי הרי שֹׁרֶשׁ הביטוי רְדִיפָה (רדף) מעורר בקרב עמנו סיוט, כי עָם ישראל חש את הרדיפה בכל הדורות על בשרו ודוקא זו שבאה מצד אלה שישראל היטיב עמם וישב בקרבם. עמים אלה קִנְאוּ בו ורדפוהו, ושמוהו אשם בצרותיהם. כבר נאמרו דברים על הַקִּנאָה שמולידה שִׁנְאָה והרדיפה אינה אלא תכונה חַיָּתִית. זאת לומדים מחיי הטבע במתרחש בקרב חיות הבר הטורפות והנטרפות. החיה הטורפת חזקה רודפת אחר החיה החלשה וטורפת אותה, או ממיתה אותה מבלי שתפיק מכך תועלת לעצמה. בפרשה זו נעשה שימוש במושג רְדִיפָה באמירה: צדק צדק תרדוף למען תחיה.(טז/כ) והשאלה האם הצדק בורח ולכן צריך לרדוף אחריו כדי להשיגו? והתשובה הלא הור בהשג יד וצריך לעמול כדי להשיגו. המבקש שיעשה צדק איננו זקוק לשופט נוח לו, וְשֶׁיַּטֶּה משפט בעבורו, כל שעליו ל"רדוף" אחר הצדק אם איננו בהשג יד ולהשיגו וצריך גם שהצדק יהא זמין. חז"ל פרשו את: "צדק צדק תרדוף", כמצוה המוטלת על שכמו של בעל דין ולאו דוקא על הַדַּיָּן. כי הַדַּיָּנִים כבר הוזהרו לפני כן בפסוק: וְשִׁפְטוּ את העם משפט צדק. (כ/יח) על בעל דין לחפש בית דין צדק מפורסם בדינו ומוסמך ביותר להוציא משפט צדק. אנו מודעים לתופעה שבה בעל דין מחפש שופט נוח שיעשה לו טובה תוך עוות דינו של יריבו כמובן שזה הדבר הנתעב ביותר. לפיכך האזהרה כונה לבעל דין הרודף אחרי הצדק להשיגו. אם הצדק בצדו ישיגו באמצעות בית משפט שדן דין צדק. אשר לשופט היושב בדין הוא מוזהר מפני נטית לבו לאמת ועשית צדר ולא לְעַוֵּת דין גם אם לא מקבל שלמונים כשוחד, אלא כדי להיטיב עם מכרו חוטא בחטא עוות הדין. ועוד נאמר: רדוף צדק למען תחיה. יען אם יֵעֻוַּת הדין תוך קיפוח בעל דינו כי אז חייו של הנהנה מעוות הדין אינם חיים. כי יהיה בלבו חשש שמא עשה עוות דינו על-ידי בעל דין במשפט אחר האזהרה היא "למען תחיה" בשלוה ובשקט נפשי. גם הצדק איננו נותן לך כל תַּאֲוָתְךָ, הוא יתן מרגוע לנפשך.

כללי הצדק הטבעי

כללי הצדק הטבעי, הם דרכי ניהול הדין בבית הדין שהַדַּיָּן או השופט נוהגים לפיהם. במשפט המודרני נקרא "סדר הדין" האזרחי או הפלילי. סדר דיו זה נועד לתת לצדדים את יומם במשפט שהם צד בו בין אם תובעים ובין אתם נתבעים. כלומר לאפשר להם את דברם במשפט עד תֻּמָּם. בדרך כלל האנשים אינם בקיאים בדרכי המשפט ובסדר הדין, אזי הם נאלמים דום מיראה כבוד כלפי השופט - הַדַּיָּן ולא מצליחים לתת ביטוי לרחשי לבם. השופט או הדין צריך לעודד את בעל הדין שאיננו מיוצג על-ידי עורך דין לומר דברו בפני בית המשפט או שבית הדין עצמו משמש פה כסנגור לבעל הדין בעשותו זאת בזהירות ומבלי לגלות נטייה או הבעת דעה לטובת אותו אדם שאיננו מיוצג. אנו עדים לנסיונות לצמצם סמכות בית המשפט ובעיקר סמכות "בית דין גבוה

לצדק" בג"ץ, כי פסיקתו אינה לרוחו של צד זה או אחר. ברם המבקשים לעשות זאת שוכחים שביום מן הימים הם עשוייםלהיות זקוקים להגנתו.אין להתעלם מכך שבמשפט יש שני צדדים, אחד מהם בא על סיפוקו והאחד לא. יש ושני הצדדים לא באים על ספוקם המלא. חובה על בית המשפט ששמע את טענות הצדדים ועדויותיהם, לפסוק את הדין מבלי להתחשב "מה יגידו". הדין איננו מתחשב ב"מעמד" רם או דל של העומד לפניו בדין, כבר היו דברים מעולם בתקופתנו ובית המשפט העליון בישראל נתן ביטוי לכך בהלכה הידועה בשם הלכת "בו-זגלו". כינוי לאדם פשוט לעומת האדם בעל מעמד רם וְנִשָּׂא, דין אחד לכולם. הַדַּיָּן צריך להיזהר שלא ילך אחר נטית לבו, אלא למצות את הדין שהצדק יראה. חובה על השופט שלא ישב בדין כשאחד הצדדים שעומדים בדין לפניו קרוב קרבה משפחתית, במקרה זה על השופט לפסול את עצמו מלשבת בדין וזאת כדי לקים את הכתוב: לא תטה משפט, לא תכיר פנים (טז/יט). כיון שנושא זה מדובר בציבור הרחב, טוב יעשה התובע מצד הרשות שלא יטפל בעצמו בתביעה או בחקירה שנוגעת באדם שהתובע היה תחת מרותו. אף על-פי שהתובע יכול להתנהג בְּיָשְׁרָה, אך תמיד יהיה פתחון פה נגדו למרות הגינותו ויושרו.

מלחמת מצוה וכללי ההתנהגות

משה מביא את העם אל היעד אל ירדן ירחו, שם חונה העם לקראת כניסתו לארץ כנען לרשתה. וכבר אמרנו כי בארץ בה מדובר יש שבעה עממים ששמותיהם חוזרים ונזכרים, כל אימת שמדובר בלרשת ארץ כנען. ברור שאין מדובר בארץ המוגשת לישראל על מגש של כסף, וצריך להלחם עליה. וכפי שאמרנו לא פעם, כל אחד עשר שבטי ישראל חייבים להלחם עליה להוציא שבט לוי שהוטל עליו להיות צבא המספק שירותים ללוחמים ומשרת במשכן ובארץ עתיד לשרת בבית המקדש. העם התפקד לא פעם ומנו כל בן עשרים ומעלה עד גיל חמישים יוצא צבא וזה בעיקר במלחמת מצוה. לכן משה בסקירתו המשתרעת על כל ספר דברים, קובע כללים בקשר למלחמה זו. תחילה מחזק את לב העם: אל ירך לבבכם,אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם (מעמי כנען) (כ/ג) דבר שני מנה את האנשים שניתן לפטור אותם מנטילת חלק במלחמה, זה שבנה בית ולא חנכו, או זה שֶׁאֵרַשׂ אישה ולא לקחה או זה שנטע כרם ולא חללו. וגם כל הירא מן המלחמה ויכול להשפיע לרעה על עמידת הלוחמים בקרב. כל יתר העם חייבים ליטול חלק במלחמת המצוה. ובמלחמה זו קבע משה גם כללי התנהגות כלפי הצד שישראל נלחמת נגדו, אשר אין ספק שיתנגד לכניסת ישראל לארצו ולכבוש אותה. וכך אמר משה בעניין זה: כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום.(כ/י) אם הקריאה תענה בחיוב, אין לפגוע בלוחם נגד. ברם אם תדחה היד המושטת לשלום, להלחם בלוחמים מנגד. אין לפגוע בנשים ובטף או בבהמה, כי אנשים אלא, כדברי רש"י, יעשו תשובה ויתגירו. משה אף מתיחס לצומח באמרו: לא תשחית את עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תִּכְרֹת כי האדם עץ השדה...(כ/יט) לא רק בזה התרכז משה בדברי לעם, אלא גם בקיום חוק ומשפט בקרב העם עצמו. ומביא שורה של חֻקִים ומשפטים בין היתר חוזר על האיסור החמור: שימצא בעם קוסם, מעונן, מנחש ומכשף ושואל אוב וידעני ודורש אל המתים . כי תועבות ה' כל עושה אלה. הרמב"ם חוזר ומדגיש את האיסור הזה ומשה עובר אל הצורך בלחקור ולדרוש אם ימצא חלל באדמה, זאת כדי למצוא את עושה המעשה, כי נאמר: ואל תתן דן נקי בקרב עמך.(כא/ח) ושוב משה שם את הדגש על האמונה באלוהי ישראל ועשית דברו, מכאן כל אימת שמדובר בכיבוש הארץ והעם מצליח בכך הוא מצווה לסלק את אלילי העמים שחיו בארץ ואת פסיליהם. הדגש הוא שלא לנהוג מנהגיהם ולהמיר אמונת ישראל בה' באמונת הכנענים באלילים.

הַשּׁוֹפֶט נִבְחַר מִקֶּרֶב הָעָם עַל עַוְלָה לֹא יִשׁקוֹט דּוּמַם

כִּי הֲרֵי נוֹעַד לְיַשֶּׁר הֲדוּריִם וְלֹא לְרַצּוֹת אֶת הַמִּתְדַיְנִים

וְאִם תָּנוּחַ עָלָיו רוּחַ הַשֵּׁם יְזַכֶּה צַדִּיק וְיַרְשִׁיעַ אָשֶׁם

בְּקַיְמוֹ הַתּוֹרָה זַכָּה וּבָרָה לֹא יַטֶּה דִּין לְבַעַל שְׂרָרָה

בְּשֶׁבֶת דַיָּן עַל כֵּס הַמִּשְׁפָּט הָרָשַׁע יֵדַע אֵין מִיָּדוֹ מִפְלָט

וְעָשׁוּק שֶׁנִּכְנַס לְדִין מְדֻכֶּה יוֹדֵעַ שׁעוֹשֶׂה עַוְלָה לֹא יְזֻכֶּה

כִּי עַל כֵּן צִוָּה בְּכָל דּוֹר וְדוֹר בַּר לְבַב לַמִּשְׁפָּט מִיָּד לִבְחוֹר

כִּי אֵין מְדֻבָּר בְּעוֹד מִשְׂרָה אָלָּא בְּקִיּוּם מִצְוָה זַכָּה וּבָרָה

רַק בְּאֶלֶּה הַתּוֹרה חָפֵצָה וְאֶלֶּה מֹשֶה דָרַשׁ וְרָצָה

הֲיֵשׁ עוֹד כָּאֶלֶּה בַּנִּמְצָא בְּכַך הַקֻּשְׁיָה עֲדָיִן נְעוּצָה