לשאת בנטל

כִי תָּבוֹא אֶל הָאָרֶץ לְרִשְתָהּ דַּע
הָפְקַד בְּיָדְךָ פִקָּדוֹן הֱוֶה לוֹ מוּדַע
נָתַן לְךָ ה' אֲדָמָה כִּמְקוֹר חַיִּים
לְךָ וְלִבְנֵי בֶּיתְךָ וְחֶלֶק תֵּן לַכֹּהָנִים
כִּי הֵם בַּקֹּדֶשׁ מְכַהֲנִים
זָכוֹר שֶׁהָאָרֶץ לֵאלֹהִים לְךָ מְסָרָהּ
לֹא קִנְיָן לְעוֹלְמֵי עָד וְלֹא לִשְׂרָרָה
לְהַפִיק מִמֶּנָּה פֶּרִי וּתְבוּאָה בִּלְבַד
הָיָה וְשָׁמַרְתָּ עָלֶיהָ תִּשְׁמֹרְךָ לָעָד
וְאַל תֵּהֵא לָהּ מְשֻׁעְבָּד
יֵשׁ תְּנַאי בַּל יַעֲבוֹר לְקִיּוּמָהּ לָעַד
לְהִתְיַשֵּׁב בָהּ וּלְאָדְמָתָהּ הֱוֶה נִצְמַד
זֶה הוּא הַתְּנַאי שֶׁיֵּשׁ לְהִתְחַשֵּׁב בּוֹ
זֶה הוּא הַפָּסוּק הַפּוֹתֵחַ בְּכִי תָּבוֹא
זֶה הַתְּנַאי כִלְשׁוֹנוֹ וְכִכְתָּבוֹ

הישיבה בארץ תנאי לקבלת זכות עליה

בפתיחה של הפרשה אחרי "וִירִשְתָּהָ" נאמר "וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". ההורשה עצמה איננה מבטיחה כי הארץ תִּשָּׁאֵר לעם ישראל אם לא ישב בה רובו ככולו. הכונה לישיבה של ממש ולא להשקיף עליה מרחוק. כי היושב בארץ נכר, ומקיים את מצוות התורה הוא לא מקיים את המצוה התלויה בישיבה בארץ מצות הַבִּכּוּרִים. (פרשנות רש"י) כאשר רובו של עם ישראל לא יושב בה פיזית היא תאבד לו חלילה. הוא הדין בדיני מקרקעין הנהוגים בימינו המעוגנים בחוק הקרקעות העותומאני הנותן לחזקה בקרקע חשיבות רבה, על-ידי עִבּוּדָהּ כחקלאית או נִצּוּלָה באופן אחר כשהקרקע איננה חקלאית. רק בזכות הישיבה והחזקה בה נשתמרה כ"ארץ ישראל". בזכות אלה שלא יצאו לגולה מרצון או בכפיה עקב כיבושה וחרבן בית שני, לא קמה בארץ "ישות שלטונית או ממלכתי" זרה של עם אחר מבין אלה שפלשו אליה וְסֻלְקוּ ממנה, זאת בניגוד גמור למה שהתרחש ביתר ארצות אגן הים התיכון, בארץ מצרים, ובארם נהרים ובאשור ובבל (עירק) ובארם צובא(חלב) ודמשק ובפיניקיה (לבנון), שם הוקמו ישויות שלטוניות על-ידי עמי המדבר-שֶׁנַהֲרוּ ממכה ומדינה וית'רב וח'יבר. כאמר רק הצמדות שרידי עם ישראל בארצו, שמרה על הארץ כארץ ישראל למרות שנכבשה על-ידי היונים, הרומאים, האשורים, הביזנטים, הנבטים, נושאי הצלב-הצלבנים, שקבלו עליהם את הנצרות וגם הפרסים והעותומאנים שקבלו עליהם האיסלאם ולבסוף ע"י הבריטים. הנה כל ארצות אגן הים התיכון, נהיו למדינות ערביות עם ישות שלטונית מדינית ערבית ואילו ארץ ישראל נשארה בזכות ישיבת שרידי עם ישראל בה וּבְהֵאַחְזוֹ ברגבי עפרה, עצמאית ללא ישות מדינית זרה בה,וזאת למרות כוחו העולה של האיסלאם. הבסיס לקיום ארץ ישראל בידי עם ישראל מיוסד על "החוק והסדר" שמשה נתן לעמו בדברו אליו בפרשות כי תצא וכי תבוא שָׁם שַׂם יסודות השלטון. דברי משה בפרשות אלו מהווים התשתית לקיום ישות מדינית עצמאית של עם ישראל ועל-פי דין כולל ההתנהגות בין אדם לבוראו ולחברו ובין אדם לעובדו ובין אדם לשכנו ונקעו דיני נזיקין, ודין פלילי ודין אזרחי, וסדר דין וסדרי השלטון והמשפט, הדומים לחקיקה בת ימינו. לא בכדי חוגגים השנה 120 שנה לקיום הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שלפי המליצה שם נוסדה מדינת היהודים המתחדשת, אחרי אלפיים שנות גלות בימי יהושע והמלכים והנביאים. כפי שרש"י אמר על הפסוק השני שבפרשה שבכי תבוא הרי מצות הביכורים קשורה לארץ ורק בארץ ניתן לקימה ולא כלשון המליצה ב"שלט רחוק" מן הגולה. לפיכך נאמר כי תבואו (במשמעות כאשר תבואו) לארץ תהיו לעם ומדינה ואם לא תבואו לארץ, לא תהיו לעם ומדינה ולא יהיו לכם חלק ונחלה בה. אנו מוצאים רמז חשוב בעל משמעות נוספת לביאה ולישיבה בארץ בדברי רשב"ג בפתיחה דאסתר רבה ( אות יא') שם נאמר: שבכל מקום שנאמר "והיה" זה סימן לשמחה והשמחה היא ביכולת לקיים ישות עצמאית מדינית על-ידי ישראל על יסוד החוק והסדר ותרי"ג המצוות השמיטה והיובל, ואלה בנכר אין להם חלק ונחלה בה, אם לא יעלו אליה וישבו בה קבע והלחם עליה.

עם סגלה עליון על כל הגויים

בפרשה זו חוזר משה על הדברים שמתארים את מעמד ישראל אצל הקב"ה בְחֻמָּשׁ שמות (י'ט/ה') וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה. תאור דרגת מעמד עם ישראל בעיני האלוהים כאן: ולתתך עליון על כל הגויים (כו/יט), גרמה במרוצת ההיסטוריה לשנאת ישראל בקרב העמים האחרים, כעם שמתנשא על העמים האחרים. הביטוי "הַאֲמָרָה" לקוח ציורית מאמירי העצים, כלומר מענפי העצים העליונים ביותר, אם כי הפרשנים השונים נתנו לה משמעות של "הבדלה" מעמים אחרים, אלא ההמשך "ולתתך עליון", תומכת בפרוש של אמירי העצים הענפים העליונים ביותר. אמירות אלו באות לתאר את העם כעם "מְסֻגָּל" לקיים מצוות התורה ו"להתעלות" על כל העמים שדחו את התורה ומצוותיה והחקים והמשפטים המטילים על ישראל התנהגות מוסרית גדולה, הן כלפי בני עמם והן כלפי הַגֵּר הַגַּר בתוכם וכל אדם שנוצר בצלמו וכדמותו של הקב"ה. יש פרשנויות אחרות לביטוי סְגֻלָּה, זאת מפני שֶׁשָּׂם את ישראל עליון על כל הגויים לכן פרשו זאת לעם סְגֻלָּה, לעם שהוא קִנְיָנוֹ של בורא עולם, כעם ששייך רק לו כרכושו. לפירוש זה נמצא בהסתמך על השפה האכדית: רכוש (עיין אבן שושן). ומה רע מצאו בתאור זה של עם ישראל, יכול כל עם לקיים מצוות התורה ולהיות בעיני האלוהים עליון בעיני הקב"ה. אלא הנצרות ברחה מהמסגלות לקיים כל המצוות וערכה את התורה מחדש (שנודעה בשם הברית החדשה) בספר בו הותרו כל האיסורים שהוטלו על ישראל והותרו כל הכבלים.

משה לקראת סוף דרכו חוזר ומזהיר

משה בהכירו את העם שהוליכו במדבר ארבעים שנה כי הוא יטוש את התורה ומצוותיה וישכח את אשר נאמר בה. לכן צוה הוא את העם מיד עם הכנסו לארץ כך: והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בְּשִׂיד וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, באר היטב. כי דברים החקוקים בסלע לא נמחקים. כי התורה לכל בְּרוּאֵי עולם, לכן צריך לתרגמה בשבעים לשונות כדברי רש"י, כדי שכל העמים יוכלו להבינה. ולקים את הכתוב בה לטובת האנושות. לשם כך צריך גם ללמוד את הכתוב ולבארו כפי שצוה ועשה משה: הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור (דברים א/א). מכאן משתמע כי לא די בפשט אלא צריך להעמיק וללמוד גם את המשמעות של הנסתר בדרש על כן נאמר: "בֵאֵר" במשמעות "באר מים", שצוללים לתוכה כדי לדלות ממנה מים זכים וטהורים. לפי חז"ל הנלמד מהבאור הינו התורה שבעל פה. בפרשה זו יש חזרה גם על הקללות והמפגעים שיתרחשו בקרב ישראל, אשר הם קשים ונוראים, זאת רק אם ישראל בבואו לארץ יעשה לו פסל ומסכה יאמץ אלילי הגויים ויטוש את אמונתו באלוהים. ולא רק אם עובד עבודה זרה, אלא גם הפוגע בחברו או בזולתו והכתוב מונה: המזלזל באביו ואמו, המשיג גבול רעהו וגוזל חלק מאדמתו, המכה רעהו בסתר, הלוקח שֹׁחַד הרוצח ועוד מעשים רעים אחרים. אולם אם העם ישמע בקול ה' אלוהיו לשמור לעשות את כל מצוותיו יהיה שכרו רב ועצום והעם יהיה עליון על כל גויי הארץ. השם יברך את העם ויתן אויבי ישראל נגפים בפניו. כל כונת משה היא להזהיר את העם ולהראות להם את הדרך הטובה ואת הדרך הרעה ומורה להם ללכת בדרך הטובה. הנה אנחנו בימים אלה לקראת פרשת "נצבים", העם מתעורר בעוד לילה לכפר על חטאיו. באמירת הסליחות, שכל כולם הבעת רצון בפני בורא עולם, להיטהר ממה שדבק בו הסליחות באים להזכיר לנו כי בימים אלה בני ישראל באשר הם חיים הם נצבים בפני האלוהים לבקש ממנו לכפר להם על חטאיהם. כל אדם מודה במעלליו ומבקש סליחה מחילה וכפרה, כדי להנקות מחטא. כל שצריך לשמוע מוצא פיו בסליחות ולבדוק עצמו עד כמה דבק בו הרע ואומרים.

הָבָא נַזְכִיר חֲטָאֶנוּ אָדוֹן סְלַח לָנוּ
בְּהִתְנַשֵּׂאֵנוּ עַל הַזֻלָת אוֹתוֹ עָשַׁקְנוּ
בְּשִׂימֵנוּ מִכְשׁוֹל לְהַשְגּוֹת עִוֵּר בַּדֶּרֶךְ
בִּרְאוֹתֶנוּ בַּרְמִיָּה וּבַתַּחְבוּלָה רֹב עֶרֶךְ
וּבִפְנֵי רוֹדְפֵי בֶּצַע כָּרַעְנוּ בֶּרֶךְ
הָבָה נָרִים קוֹל וְנֹאמַר לְעַצְמֶנוּ וְלַכֹּל
בִּינוּ בּוֹעֲרִים בָּעַם תּוֹעֵי דֶרֶךְ אֵי-שָׁם
וכי הַפַּשְׁטוּת וְהַיֹּשֶׁר הֵם עֲדִיפִים עַל עֹשֶׁר
כִּי לִהְיוֹת עַם סְגֻלָּה זֶה נֶטֶל וְלֹא תְּהִלָּה
וכְּשֶׁהָחָכְמָה נֶעֱלֶמֶת אָז הַבִּינָה מִסְתַּתֶּמֶת
הָבָה נִפְנֶה בִּתְפִלָּה לְאֵל נוֹרָא עֲלִילָה
שֶׁיָשִׂימֶנוּ עַם רָגִיל וְלֹא עַם סְגֻלָּה.