למה לא כל יום כיפור

תפילת יום הכיפורים היא אחת התפילות המרגשות והמרוממות. ולא רק בגלל נוסחי התפילה, כי אם בעיקר בגלל הביחד. המון ביחד.

בית כנסת ביום כיפור זהו מחזה מיוחד ומרגש לכולנו. לרגילים ולחדשים. בית הכנסת מלא מפה לפה, רבים, ובעיקר רבות, בבגדי לבן. ילדות כפרחי לובן מקשטות את ההמון הרב, ילדים עם כיפות "בר-מצוה" לבנות מחוייכים וקורנים. בית הכנסת נראה לגיטימי וקרוב מתמיד. עם ישראל מתפלל ביחד. כולם מגיעים עם רצון לסלוח, ענווה בליבם ופתיחות בנפש. תחושת הרוממות הזאת מורגשת בכל מקום.

אנשים מכל צבעי הדת מגיעים לבתי הכנסת, ואנו מביטים מסביב משתאים ומתרגשים. יום מופלא! ובלב תהייה: למה לא כל יום כיפור? זהו יום בו מתגלה לנו אחדותנו מרצון הלב הנפתח לקבל ולהעניק. יום בו אנו טובים, מקבלים ולא שופטים. אוהבים ולא מבקרים. מחבקים ולא מתנכרים.

שכנתי לתפילה שמה על ראשה מטפחת תחרה לבנה, שרווליה הקצרים בולטים בסביבה העטופה מאוד כאן, אבל היא נראית כה מרוממת ונרגשת שאני קצת מקנאה בה. היא מבקשת שאראה לה היכן אוחזים. אני מראה והיא מביטה בדבקות ובשקיקה במילים. עוצרת להאזין לחזן וחוזרת לסידורה. ובצד עוד אחת ועוד סבתא בחזות קצת חילונית שבאה לנכדיה מביטה בסידור עם נכדתה הקטנה ומסבירה לה מה קוראים עכשיו. הנכדה נצמדת אליה והן קוראות יחד.

מעזרת הנשים אני מביטה רגע לעזרת הגברים. כיפות לבנות בוהקות, כולם חגיגיים. עם ישראל בתפארתו. מרגש ומרומם נפש. טוב, סליחה, הוסחה דעתי... גם אני צריכה להתפלל...

חתימה טובה!