שתי מילים

שתי מילים. לא יותר. סיפור.

מעולם לא נפגשנו. היכרנו באקראי, בעננים. מייל וצרופה ששיגרתי לידיד קרוב זכה למשוב. הוא כתב לי "העברתי בלא רשותך לע', וראה מה כתבה אחר שקראה. אל תכעס על שניכסתי קצת את פרטיותך, אבל מחקתי כתובתך". לא כעסתי. כך הולכות היום המילים מכתובת לכתובת שהן בעצמן ממציאות. הפרטיות הנשמרת על-ידי הרגישים לה ברשת, אינה מועילה. כנפי המילים הן בנות חורין.

בין כך ובין כך, קראתי מה שכתבה ע., השבתי וביקשתי מידידי להעביר לי ברשות הכתובת האלקטרונית שלי. היא כתבה לי "קיבלתי, עכשיו אני מצפה לקבל ממך. יש על מה לדבר". מאז אנחנו מדברים. אני כותב. היא קוראת. בין המילים. מגלה תובנות שנעלמו אפילו מעיניי. גוערת על שגיאה במקלדת, אבל שואלת רשות להעביר לאחת מחברותיה אחרי הגהה שלה. שולחת לי הערותיה של זו אבל לא את כתובתה. מספרת לי כי חברתה מעבירה לחברה אחרת ואחרת לאחרת עוד, בתנאי שע'. אוהבת מה שכתבתי, או חולקת על מה שכתבי. אבל אם היא אדישה למה שכתבתי, או סבורה שלא היה טעם שהצדיק לכתוב מה שכתבתי, מחזירה משהו יבשושי, לעיתים משהו שיש בו סלחנות על ששלחתי לה כתוב שאין לו ערך בעיניה, לעיתים רק תודה, ואו אז אני יודע שהמילים לא הלכו לשום מקום, אפילו לא אליה.

עם הימים החולפים משרטטת התכתובת את תולדותיה. מילה שנושרת על בית אביה. כמה שורות על מה שחוותה בנעוריה. סוערים. אני קורא בין משפטיה החסכניים. קשרית בפלמ"ח. אף לא מילה על אהבותיה, אולם כשכתבה לה כי נתאלמנה מידיד חייה אבל לא מן הבית בו גידלו יחדיו את הילדים, ואת החתנים, ואת הנכדים ובו היא נשארת חרף תחנוני המשפחה כי תעבור כבר לדיור 'מופקר לזיקנה', היא אומרת, לא 'מוגן', אני חש כי האהבה של אז לא דעכה גם אחרי הפרידה הבלתי נמנעת בינו על שהלך ובינה על שנשארה.

אני מכיר אותה. לא ראיתי מעולם תמונתה. לא מלבר אני מכיר אותה. מלגו. אנחנו קרובים. לא בדעות. אבל היא הייתה מורה בישראל. כמוני. היא אהבה את ההוראה אהבת נפש. גם אני. את תלמידיה גם כשבגרו. כמוה כמוני. אין קרוב מזה אחרי שנים כשזוכרים יחדיו מרחוק.

היא בקיאה בקיאות מעוררת השתאות בספרי הנביאים. בשירה המקראית בכלל. היא מאוהבת ביהדותה שיש בה פסוקים ושבילים הלופתים באהבה את הררי הארץ, וגבורות תש"ח, ופרחי הגליל אחרי הגשמים בטרם יכינו את האביב, ולשון, לשון עברית, מדויקת, נאמנה לדקדוק, עשירה במבע, שמחה ביופייה, רעננה בוותיקותה ובהתחדשותה. אבל השמים הם כולם שלה. אין בהם אלא מה שהיא מרקיעה אליהם, ואין לה הלכות, ואין לה כפירות, ואין לה סבלנות עם מי שדומה בעיניה כבונה מגדלים באווירה של העת הזאת, ועם שהיא חומלת עליי שאני חשוב בעיניה כמאמין במצוות שאני שומר, היא סולחת לי מפני שאנחנו מדברים ויודעים לדבר ויודעים לספר ויודעים לשאול ומוכנים לשמוע מה שאנחנו עונים.

ואף לא מילה על פוליטיקה פוליטית. אבל מה שזולג ממה שהיא כותבת הוא מין ימין המתענג על בשורות של מין שמאל, ומין שמאל שמתרפק על קצת ימין, ודעתה מיטרפת כשמישהו בוזה בעיניה את הארץ האהובה הזאת במעשיו, או בדבריו, או ברישולו, או בעיוורונו, או ביוהרתו, יהא אותו מישהו מי שיהיה, והיא דנה אותו על-פי מה שנראה בעיניה כחטאו ולא אף לא פעם על-פי מה שידוע לה על מקומו באגף הנידונים על סיכון המולדת באיוולת או בעוונו. ולהפך, היא מלאת חדווה כשהיא מגלה שגדול בישראל עשה או אמר מה שראוי לגדול בישראל לעשות או לומר, מתרוננת על סיפור שיש בו יופי מרגש, או מפתיע, או כזה ששייך לפסיפס שעושה אותה ליהודייה.

כך שנים ארוכות. היא אינה מחסיר יום מימי ההולדת שלי. אינה תובעת כי אשיב לה כגמולה אולם אני יודע ומונה אתה עוד שנה בשנות חייה הארוכים. היא שמחה שמחה נבונה. שמחה שיודעת למצות את המעט ולשאוב מתוכו את המרב המותר.

אני אוהב אותה.

והנה אני כותב לה כמימים ימימה. בצרופה אני קושר שיר שכתבתי בו בערב. אני מצפה לשמוע מה תאמר אחרי שקראה. זה חשוב לי עד למאוד מאוד. והנה בתיבת הדואר האלקטרוני שלי יש מענה. אני פותח בציפייה דרוכה.

שתי מילים.

"ע'. נפטרה".

האצבעות נחות על המקלדת. על המייל הזה אינני עונה. את הכתובת שלה עכשיו איני יודע. עברה לדיור מוגן אינני יודע היכן.