בחירות חובה

אחת מאבני היסוד המהותיות שעליהן מושתת משטר דמוקרטי היא הזכות המוקנית לכל אזרח בוגר לבחור, להיבחר ולהביע את דעתו באורח חופשי וגלוי. הוגי רעיון הממשל הדמוקרטי שקבעו את הדרך הטובה ביותר האפשרית שבה יוכל העם, להביא לידי מימוש את רצונו בשלטון תקין, שוויוני ויציב, יצאו מתוך ההנחה כי כלל האזרחים, המרכיבים את העם, אכן יחושו בחשיבות ההשתתפות בתהליך הדמוקרטי של הבחירות, כדי שיוכלו להשפיע על קביעת עתידם ועתיד מדינתם. למרבה הצער איש לא העריך לפני אלפי שנים, כאשר בא לעולם והחל להתפתח אורח החיים הדמוקרטי, כי דמוקרטיה עלולה גם להפוך לאנרכיה שבמסגרתה מביעים אזרחים רבים את מחאתם, את שאט נפשם, מכל השלילה שבמימוש החיים הדמוקרטיים, בכך שהם פשוט אינם משתתפים ב"חגיגה" ונמנעים מלממש את זכותם, ואולי אף את חובתם הדמוקרטית, לבחור.

כדי להבהיר את משמעויותיה של ההשתמטות הזו ראוי לעין במספרים. בבחירות לכנסת ה-20 מימשו את זכותם הדמוקרטית 4,254,738 אזרחים שהם 72.3% מבעלי זכות הבחירה. כלומר כ-28% לא מימשו את זכותם הבסיסית ופשוט צפצפו על הדמוקרטיה. הם אולי הלכו לעשות מנגל, יצאו לטיול, נסעו לבקר קרובים וחברים, תינו את צרותיהם באזני כל מי שהיה מוכן לשמוע, או פשוט התבטלו. יום הבחירות הוא שבתון כדי שכל אזרח יוכל לממש ללא קושי את זכותו להצביע.

משמעות ההימנעות מהצבעה היא כי יותר ממיליון ימי עבודה בוזבזו לריק ביום הבחירות. אם ננסה לבדוק את שוויו הכלכלי של יום עבודה אחד על-פי השכר הממוצע במשק העומד על 9,543 ש"ח לפי נתוני ינואר 2017, יסתבר כי "מחירו" של יום כזה מגיע לסביבות 318 ש"ח. כלומר: המשק הישראלי נאלץ להשליך אל פח האשפה של ההליך הדמוקרטי יותר מ-300 מיליון ש"ח. למה? "ככה סתם" כי לרבים מן האזרחים פשוט "לא בא" ללכת לקלפי.

הוגי דעות מתחום מדעי החברה והפוליטיקה בעולם המערבי, התמודדו פעמים רבות עם השאלה האם תפקידה של הדמוקרטיה להעניק לאזרחיה זכויות מבלי לחייב אותם לממש את הזכויות האלה. ברוב מדינות העולם נותרה הדילמה בגדר שאלה פתוחה. רק במספר מדינות לא רב הגיעו המחוקקים לכלל הכרה כי חובת-יסוד דמוקרטית היא לחייב את האזרח לממש את זכותו לבחור. זאת כדי שהשלטון הנבחר יתבסס על רצונותיהם של כל האזרחים ולא רק על רצונם של אלה שכן הרגישו חובה ללכת להצביע.

אחת המדינות המובילות בעולם בתחום זה היא אוסטרליה שבה הונהגה חובת הבחירה הכללית כבר ב-1925. באוסטרליה חייב כל אזרח לממש את זכותו לבחור ומי שאינו מממש את חובתו נענש ונקנס. עם זאת הזכות-חובה הדמוקרטית הזו אינה מוענקת אוטומטית לכל אזרח בוגר. החוק באוסטרליה קובע גם מי אינו יכול לממש את זכותו הדמוקרטית. למשל: אסירים שנדונו ליותר מחמש שנות מאסר; אזרחים שהורשעו באשמת בגידה ולא קיבלו חנינה על פשעיהם; אזרחים שאינם מסוגלים, מנטלית, להבין את משמעותה וחשיבותה של זכות הבחירה. ומי מקבל פטור מחובת ההצבעה - כל אזרח שביום הבחירות שהה בחו"ל והוא יכול להוכיח זאת, או כל אדם שהיה מאושפז במוסד רפואי ומטעמי בריאות לא היה מסוגל להשתתף בהליך הדמוקרטי.

אוסטרליה אינה היחידה בהקשר של חובת הבחירה. במספר מדינות - כבר קיימת חובת מימוש זכות הבחירה, באורח חלקי או מלא. למשל: ארגנטינה, אוסטריה, ברזיל, יוון, סינגפור, אורוגוואי, וונצואלה ואף המספר קנטונים בשווייץ.

מבחינת מימוש זכות הבחירה ישראל מתקרבת למדינת "איש הישר בעיניו יעשה". אזרחי ישראל עדיין משוכנעים כי מדובר בזכות המוענקת להם כמתת שאין כל מחויבות בצידה. "ירצו - יבחרו; לא ירצו - לא יבחרו". התוצאה: בחירות רבות בישראל - הן במישור הארצי והן במישור המוניציפלי - מוכרעות לא פעם על-ידי חלק מוגבל של בעלי זכות הבחירה, ועל-פי החלק הזה נקבע עתיד כל האזרחים - לטוב ולרע.

אני משוכנע כי בישראל, דווקא בישראל, ראוי להנהיג בהקדם האפשרי את חובת הבחירה הדמוקרטית. זאת כדי שכל אזרח יידע שבצד הזכויות שמקנה לו הדמוקרטיה מוטלות עליו גם חובות וכי למען קיומה הנאות של המסגרת הדמוקרטית, הוא חייב לתרום את חלקו, להביע את עמדתו, לנצל את זכותו-חובתו להשפיע.

הבחירות בישראל יתקיימו בעוד כשנה, אם לא יתרחש משבר קואליציוני. משך זמן זה די בו כדי לחוקק חוק המחייב את כל אזרחי המדינה לממש את זכותם ולהצביע. תוצאות הצבעה כזו יהיו מעין משאל-עם שיוכל להוכיח בבירור מי המפלגה שאותה מעדיפים אזרחי ישראל, ומי המנהיג הראוי והזכאי להוביל את כל המחנה.