איפה יצחק? "וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן" (בראשית כ"ג,ב') ושם נקברה בעסק גדול, אחרי משא-ומתן פומבי ומתוקשר בין אברהם המהגר זה מקרוב בא, לבין אחד משועי העיר, עפרון החיתי, על אחוזת הקבר ועל המערה שבתוכה. הסופר המקראי מנציח מעמד שאילולי היה, היה נדמה על הקורא כפרי יצירתו הנועזת של דרמטורג גאוני. אישה נוכרייה לחברון, כרך של יורשי ענקי הארץ הקדמונים, ותיקה ועתיקה ועתירה שבע מונים מצוען המצרית ששמעה יצאה בכל המרחב, מתה. אין לה קוברים. לא קרוב ולא גואל. העיר מפחדת. מפחדת לקבור. מפחדת לא לקבור. הזר מרתיע את עם הארץ בחייו ובמותו. בחייו, הרבים רואים בו חלוץ פולשים שיירשו אותם. במותו, הם נועלים בפניו בתי עלמין שלהם לבל יירדפו רוחות מתיהם את מי שהטמין בממלכת דומה שלהם גווייה חתרנית, ואו אז, הם מפחדים שמא רוחו של הזר שלא נקבר תחבור לאלוהיה ותבוא להיפרע ממי שחילל וביזה אותה.

עם הארץ, בתוכם גם בני חת, שהיגרו והתאזרחו לתוכה, יוצאים לרחובה של עיר. אחד, אברהם, בא, אין יודע מאין, לפקוד את מתו. הוא לבדו ספון עמה באוהלה, או במלון האורחים בו יצאה נשמתה. הם מקיפים את המקום. מחכים. אולי הזר יגאל. עד ש"וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל בְּנֵי חֵ֖ת לֵאמֹֽר" (שם,ג'). הוא יוצא לבדו אל הניצבים הרבים מולו. אבל הוא לא מדבר אל עם הארץ. הוא מדבר אל בני חת. הם היו פעם גרים כמוהו. אולי יבינו. אולי כבר לא. הכל משתאים. ישיש בודד שזה עתה קם מאבלו על האישה מסתורית, שאינו מתיירא מפני ההמון, מתגלה לפניהם ככוהנו של אחד מן האלים הזרים שיצא מחלום. ראוי שייראו מפניו. "נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ" (שם ו'). הזר לא רוצה להיות נשיא אלוהים בתוכם. הוא יודע מקומו. "גֵּר וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם" (שם,ד'). הוא יודע כוחם. הוא גם יודע כי הם חסרי אונים מול כפל פחדיהם. הוא כמו מרגיע. "תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת-קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי" (שם). גם מלפניכם. אני משחרר אתכם מקללת רוחות המתים שלכם וקללתו המדומיינת של מתי שלי.

ההמון נענה מיד. מבטיח כי לא יימצא בעיר מי שיימנע אפילו את המיטב בקברי חברון מן הישיש הזר, נשיא האלוהים האחרים. להמון יש עוצמה היולית. אברהם מכיר בה. זר מול המון. "וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי חֵֽת" (שם ז'). גם להמונים החברונים, גם למתאזרחים החיתים. אבל הוא יודע, עם כל הכבוד, קול המון איננו שטר מכר". אִם יֵ֣שׁ אֶֽת נַפְשְׁכֶ֗ם לִקְבֹּ֤ר אֶת מֵתִי֙ מִלְּפָנַ֔י..." - כי הרי אתם הרוצים כי האישה תבוא לקבר, אתם נפשכם יוצאת להיפטר מעלבונו של מת שלא שב לאדמתו, "...שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן-צֹֽחַר" (שם, ח').

עפרון לא היה כנעני. לא חברוני. חיתי. מהגר שהתערה והתעשר. כך מימים מתחלקים הזרים בין הרבים שנידחים ומופלים ושוקעים, לבין הבודדים שעולים לגדולה מפני שדחייתם התניעה בהם כוחות הישרדות שהעלו אותם מעלה, מעל למקומיים המוכנעים. הגר של היום, מבקש להידבר עם הגר של אתמול, הגביר, בעל האחוזות, המהגר המתאזרח שקנה מקומו בעושרו. עם חרוץ החיתים. כל בניו חרוצים. לימים יביא המלך שלמה מרכבות וסוסי מלכי מצרים ומלכי החיתים לירושלים (דברי הימים ב', א, ט"ז - י"ז). נכדו של אברהם, עשו, עתיד יהיה להתחתן בעשירי חת "וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית, בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי, וְאֶת בָּשְׂמַת, בַּת אֵילֹן הַחִתִּי" (בראשית כ"ו, ל"ד), למרות שהחיתים נמנו ראשונים עם שבעת העמים שה' ציווה להחרימם. עשו לא השגיח בזוטות מעין אלה.

אברהם העברי ועפרון החיתי מנהלים משא-ומתן לעיני ההמון ולעיני בני חת. סכומי עתק נשלפים. הזר, שהופיע אין יודע מאין, שולף הון עתק. "אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ שֶׁ֣קֶל כֶּ֔סֶף עֹבֵ֖ר לַסֹּחֵֽר" (שם,ט"ז). לעיני בני חת. לעיני כל בני העיר. ורק "וְאַחֲרֵי-כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת-שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל-מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל-פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן" (שם י"ט). ואיפה יצחק?!

לא ייאמן. לא במספד, לא במשא-ומתן, לא בקניין, לא בקבורה, אין יצחק בדרמה. היכן השאיר המספר המקראי את הבן שיולד לשרה בעדנה שנתחדשה לפלא, היכן היה כשהמדרש אומר כי נשמתה פרחה בשומעה כי הבן נעקד, האם השאיר אותו על ההר, כפי שאולי עולה מן הפסוקים האומרים כי הוא והנער עלו יחדיו אל ההר", וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁוּ֥בָה אֲלֵיכֶֽם" (בראשית כ"ב,ה') אבל למרבה הפלא והניגוד להבטחה "וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל-נְעָרָ֔יו" (שם, י"ט). אברהם בלי הנער. האמנם? לא ייתכן, אותו כתוב אומר", וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל-בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע", יחדיו עלו, ויחדיו ירדו, ויחדיו הלכו לבאר שבע.

איפה יצחק? הוא עתיד לקבור את אביו, "וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא. הַשָּׂדֶ֛ה אֲשֶׁר קָנָ֥ה אַבְרָהָ֖ם מֵאֵ֣ת בְּנֵי-חֵ֑ת שָׁ֛מָּה קֻבַּ֥ר אַבְרָהָ֖ם וְשָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ" (בראשית כ"ה,ט'-י'), ואת אמו לא קבר? כאשר ימות הוא "וַיִּגְוַ֨ע יִצְחָ֤ק וַיָּ֙מָת֙ וַיֵּאָ֣סֶף אֶל עַמָּ֔יו זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֣ע יָמִ֑ים וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ עֵשָׂ֥ו וְיַעֲקֹ֖ב בָּנָֽיו" (שם, ל"ה,כ"ט). בניו קברו אותו והוא לא קבר את אמו? יעקב מת במצרים הרחוקה, "וַיִּשְׂא֨וּ אֹת֤וֹ בָנָיו֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ בִּמְעָרַ֖ת שְׂדֵ֣ה הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר קָנָה֩ אַבְרָהָ֨ם אֶת- הַשָּׂדֶ֜ה לַאֲחֻזַּת-קֶ֗בֶר מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י עַל-פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא" (שם,נ',י"ג), באותה חברון, באותה מערה, ורק הוא, יצחק, איננו, לא נמצא, לא קובר? הייתכן? איפה הוא? הרי אהבת נפש אהב הבן את אמו, עד שהכתוב אומר כי בשאתו את רבקה לאישה "וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת-רִבְקָ֛ה וַתְּהִי-ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ" (שם כ"ד, ס"ז), כמו רוחו לא יצאה מאוהלה של אמו המתה ימים רבים כי לא יכול היה למצוא ניחומים בין האנשים על מותה. איך זה לא היה אחר מיטתה כשהוליכוה לקבורה במערת המכפלה?

אי-אפשר שלא היה.

הסיפור הזה, כולו של אברהם. הוא מוקף סיפור של רכישה חוקית ראשונה של קרקע בארץ ההבטחה. של חברון ושל מכפלה. אבל ליבת הסיפור הוא סיפור הפרידה בין שני אוהבים. בין אברהם לבדו ששרה הולכת ממנו לבית עולמה לבין שרה לבדה שאברהם נותר בעולם הזה לבכותה. "וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ" (שם,ב'). לספוד ברבים. אולי באוהל, או בחצר בו נחה שרה מנוחה אחרונה. אולי באחד מחדרי מלון האורחים. אבל לבכות, לא לה, לא עליה, אלא אותה, לִבְכֹּתָֽהּ, לבכות את שרה. היא בוכה אותו והוא בוכה אותה.

הכ', ב"לִבְכֹּתָֽהּ היא זעירה. בכל ספרי התורה מאז. פרשנים אומרים כי היא באה לסמל כי אברהם כיווץ את דמעותיו, כי בכה, אבל בכה מעט, כי זקנה כבר שרה ועל מתים בשיבה טובה ממעטים לבכות. אבל אומר אני, בעוניי, נוטל רשות לומר כי על כן אינני יודע רק משער, כי הכ' הזעירה התווספה על-ידי מעתיקים אחרי שלא הבינו את הכתוב 'לִבְתָֽהּ'. ולא שיערו כי אברהם בא לבכות את ליבתה של שרה. יש צורת 'לִבָּת' לשם העצם 'לב' בכתובים, "מָ֤ה אֲמֻלָה֙ לִבָּתֵ֔ךְ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י אלוקים" (יחזקאל ט"ז,ל) אומר הנביא. אפשר שאל תוכה באה הכ' ועשתה את "לִבְכֹּתָֽהּ".

שני לבבות בוכים. אברהם את לב שרה האישה ששמע כל ימיו בקולה - ממרומים, ושרה את לב אברהם לו הייתה רעייה ואחותו למסע הגורלי המופלא, מאור כשדים לארץ אשר הראה לו האלוהים. כך הם חייהם של האוהבים. בשנת 1990 כותב ג'ק דרידה, הפילוסוף היהודי הצרפתי במסתו הקרויה "טעמה של דמעה" דברים על מותו של ידיד קרוב. "להיות חבר זה להתבונן באדם הקרוב לך קרבת נפש, זה לעקוב אחריו בעיניך, זה להעריצו הערצת עמית, זה לדעת באורח האינטימי ביותר, הפצוע, המדמם, שאחד משניכם, אתה או הוא, באורח בלתי נמנע, יהיה עד למותו של השני. יום יבוא, אומרים השניים איש איש לעצמו, ולא נוכל לראות את עצמנו מתבוננים בחברנו, ונישא את דמותו בתוכנו לעוד זמן, ונתבונן בו ולא נראנו והעולם כולו ממנו ניטלנו ישתקף בדמעה רועדת אחת" (תרגם י.מ). ז'ק דריגה כותב במקום אחר משפט שכמו נאמר על-ידי אהוב שנפטר לבית עולמו לאוהביו החיים, "כבר אני קיים בזיכרון של מי ששרד לחיות אחריי ומנשמתו הוא רואה שאני הולך ומסתלק מעולמו ובוכה לי" Fantasme de Jacques Derrida), תרגם י.מ ). כך עלה מלפניי בקוראי "וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ" בכ' קטנה בלב לִבתהּ של שרה האהובה.

בספר מדרשי מדרש המיוחס לרבי עקיבא "אוֹתִיוֹת דְּרַבִּי עֲקִיבָא" באות האותיות ערב בריאת העולם ומבקשות כל אחת לעצמה מיוצר הכל הבורא עולמו באותיות כי בה ייברא העולם. הקדוש ברוך הוא שומע מה טוענות האותיות לזכותן, ודוחה אותן אחא אל אחת עד שהוא בוחר לברוא את העולם בהא' ולפתוח את התורה בב'. בתוך הטוענות באה כמובן גם האות כ'. "כ' נכנסה לפני הקדוש ברוך הוא כי בא יברא את עולמו. מבקשת אני שתברא בי עולמך, שבי נקראו כסאך, וכתרך וכבודך . אמר לה הקדוש ברוך הוא, לא אברא בך עולמי שבך כלו בדמעות עיניהן של ישראל שנאמר "כָּלוּ בַדְּמָע֤וֹת עֵינַי֙" (איכה ב',י"א) ואני אברא כך עולמי"?

כ' זאת של כלו בדמעות עיניי נכנסה, קטנה, סעירה, צנועה, מאופקת בלב לִבתהּ של שרה ועשה אותה "לִבְכֹּתָֽהּ".

כל זה אינטימי עד אין די. אף על-פי שהדעת נותנת שיצחק בן אברהם ושרה היה גם היה בסופדים ובקוברים שכן "בוודאי ראוי היה יצחק לספוד לאמו הצדקת ולבכות עליה, שהרי החיוב בו גדול מאוד יותר ממה שהוא באברהם, ועוד שהיא אהבתו אהבה יתרה שילדה אותו על דרך הפלא, והייתה נפשה קשורה בנפשו" (רבינו בחיי בן אשר הספרדי, 1255-1340) הוא נעדר מן הסיפור מפני שהוא סיפור של אהבה גדולה ואצילית בין שניים בלבד, סיפור של פרידה כפולה של החי האוהב -מן המת האהוב, ושל המת האוהב - מן החי השורד האהוב. "אין אישה מתה אלא לבעלה" אומרים חכמינו בסנהדרין כ"ב ב', מן הפסוק בבראשית מ"ח,ז' "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל", עלי היא מתה, לא על-אף אדם זולתי, ו"אין איש מת אלחא לאישתו", מן הפסוק ברות א', ג' "וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ". שרה לא מתה אלא לאברהם, ואברהם לא נותר אלא לשרה. בין שתי הנשמות הדבקות זו בזו ביום מות האחת ונותרת בודדה השנייה, אי-אפשר להכניס אפילו את יצחק.

ערב פרשת חיי שרה התשע"ח