מחוברים - גרסת היהדות

בכינוס IAC (המועצה הישראלית-אמריקנית) השבוע בוושינגטון, עלו נושאים רבים המעניינים את הישראלים החיים בצפון אמריקה. המכנה המשותף היה סוגיית הזהות. מי אנחנו? ישראלים, יהודים, אמריקנים? השאלה מתחדדת בקרב הישראלים שאינם מבקרים בבית כנסת, ומחריפה בקרב הדור השני והשלישי שמאבד את העברית.

בשבוע שעבר ביקרתי בברצלונה ותהיתי על שורשי ההתעוררות הלאומית שם. אחד הדברים שבלטו היה עניין השפה הקטלאנית. שפה היא מגדיר זהות מובהק, ולא לחינם המילים "לשון" ו"שפה" מקבילות אצלנו ל"אומה" ו"עם". שפה היא גם גבול.

לכאורה, שאלת הזהות קלה יותר אצל הישראלי, אפילו חי שנים רבות בניכר. אצל יהודי ארה"ב שלא עברו בתחנה הישראלית, השאלה קשה יותר, במיוחד בקרב היהדות הליברלית שחלקים בתוכה מפתחים אנטגוניזם כלפי המדיניות הישראלית הנוכחית. אם אין חיבור דתי או לשוני וגם לא הזדהות פוליטית - מה מחבר יהודים אחד לשני, לבד מהמוצא האתני?

לא פעם אני חושב על יהדות ארה"ב במונחים של יהדות מרכז ומערב אירופה במפנה המאות ה-19 וה-20. ישנם מספר היבטים בהשוואה הזאת (והבדלים לא מעטים). נתמקד בשאלת הזהות.

החל מאמצע המאה ה-18 באירופה, יהודים יצאו טיפין-טיפין מהגטו של תקופתם - עזבו את העיירה היהודית (השטעטל) וביקשו להיות אזרחים מעורבים בחברה עם זכויות שוות. הם לא עזבו רק את מקומם, אלא גם את עולמם הקודם. בתחילה ניסו לשלב את יהדותם עם מעורבות בחיים האזרחיים, אך עם הזמן השילו מעליהם סממנים יהודיים. רבים התנצרו - לרוב לא מטעמים דתיים, אלא כדי להתגבר על מחסומים חברתיים שניצבו בדרכם להשתלבות.

במהלך המאה ה-19, כשתנועת ההשכלה היהודית התפשטה והגיעה למזרח אירופה, גבר המאבק בדת היהודית ובממסד הרבני, שנתפסו אחראים למצבו המדיני, החברתי והכלכלי השפל של העם היהודי. המאה ה-19 התקרבה לסופה וצעירים יהודים רבים חשו שאינם נהנים מפירות ההשכלה ומתקשים להשתלב בחברה הכללית. שלא כחבריהם, הם לא רצו לוותר על זהותם היהודית, לא הסכימו להתנצר או להתבולל אפילו למראית עין, למרות שמבחינה פרקטית לא חיו כיהודים.

מיכאל, גיבורו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי בסיפור "מחניים", שנתפר כנראה על-פי דמותו של הסופר, עבר תחנות דומות כמו אלפי צעירים יהודים במאה ה-19. בנו של רב במזרח אירופה, בחור ישיבה שפרק עול תורה ומצוות, עזב את בית אביו ואמו והלך לרעות בשדות זרים, לאוניברסיטאות מרכז ומערב אירופה, לחפש תשובות מעודכנות לשאלות הקיום האישי והלאומי.

הינה כמה אפיונים של המשכיל היהודי אז, כפי שברדיצ'בסקי הלביש על דמותו של מיכאל: "שיעורים בשפת-עבר (עברית) אינו רוצה להורות לחניכים, מפני שאינו מאמין עוד בתחייתה של השפה, ואת חניכי הרבנים השכיחים בעיר הוא שונא בכל לב, כשאר 'כלי-קודש' והיראים למיניהם. בעד חלון חדרו הוא רואה בימי השבּתות את ההולכים והשבים מבית-הכנסת למתוקנים (הרפורמים); ולפיכך הוא מכסה באותה שעה את החלון בווילון, כדי שלא לראות בני-אדם בשעת קלקלתם. ספרים עברים אינו קורא עוד, כמנהגו, ואת תפיליו וסידוּרו שכח במתכוון באיזה מקום, למען יהי נקי מכל נכסי היהדות ובדרכיה לא ילך עוד".

אפשר להמשיך עוד. ברור שמיכאל התנתק לגמרי מהפרקטיקה הדתית של החיים היהודיים, ובמובנים מסוימים אף התנתק מעמו. אבל יש לו "בעיה"; הוא חי בדיסוננס, הוא חווה סתירה עמוקה, קרע נפשי עמוק שאינו יודע ליישב. הנה ההמשך: "ובכל זאת אינו יכול לשמוע את השם מתבולל בלי צער הנפש, ולבו יֵצא על השקר שבאותה נפש... מאומה לא נשאר אתו מעמו - ובן הוא לעמו... מוחו נתרוקן מנחלת-אבות, ולבו עודנו נעוץ בקברת אבותיו".

זה סוד הקרע העמוק המקנן - במינונים שונים - באישיות של היהודי, כולל אלה שבישראל: המתח בין הרגש הלאומי לרגש הדתי, הסתירה לכאורה בין מודרנה למסורת, בין עבר להווה, בין הרצון לחיות חיי חול לבין הקריאה היומית, השבועית והחודשית שאנחנו שומעים מצד המסורת הדתית המתבטאת בזמן היהודי, בשבתות, בחגים, בשאלה מה לאכול כשאתה בחו"ל ומה לקחת מהאוצר האדיר של עמנו ולהעביר לדור הבא. אצל מיכאל של ברדיצ'בסקי, ה"מוח" התרוקן מהמסורת הדתית, אבל ה"לב" נמצא שם.

לעומת היהודים והישראלים שפגשתי בארה"ב, משבר הזהות של אותם צעירים לפני 100 שנה ויותר, היה חריף בהרבה מפני שהם לא חוו עדיין את הלאומיות העברית המתחדשת. עבורם, ההגדרה שלהם כיהודים הייתה כרוכה לבלי הפרד עם הדת. ברגע שעזבו את החיים הדתיים והעיירה היהודית, נכנסו לארץ הפקר שבה חיו בכף הקלע מבחינה זהותית.

מצבם החריף עם עליית האנטישמיות והתפרצותה דווקא כלפי היהודים שוויתרו על הסממנים החיצוניים. הפרעות הרצחניות בדרום רוסיה כלפי יהודים ב-1882 ("סופות בנגב") חתמו עבור אותם צעירים אפילו את האפשרות התיאורטית להתבולל. הם יצאו ממצרים של תקופתם ולא הגיעו אל הארץ המובטחת: חיים אזרחיים נורמליים במדינותיהם.

בנקודה ההיסטורית הזאת, כשכלו כל הקיצים ודור שלם לא ידע את זהותו, הגיעה הציונות וגאלה אותו מייסוריו. הציונות אפשרה לאותו תלוש לעגן את זהותו בלאומיות החילונית ולהשאיר את השאלה הדתית כעניין אישי. 100 שנים לאחר-מכן, יהודי ארה"ב - והישראלים בתוכם - מתמודדים עם שאלות דומות, למרות שמדינת היהודים העצמאית היא אפשרות קיימת שלא עמדה בפני צעירי עמֵנו אז. אפשר לשמור על הזהות באמצעות חיזוק המסורת הדתית, או חיזוק הרגש הלאומי באמצעות קשר עם מדינת ישראל ולימוד עברית. בעשורים האחרונים עלתה אפשרות שלישית - עבור אלה שאינם מזדהים עם מדינת ישראל ולא עם הדת: לשמור על זהותם באמצעות התרבות.

במקרה הזה לוקחים ערכים אוניברסליים ומלבישים אותם בכתונת יהודית ("תיקון עולם" לסוגיו). ספק אם זה יחזיק מעמד לאורך זמן. וישנה אפשרות רביעית שמיליוני יהודים בחרו לגודל הכאב: לוותר על הזהות ולהיעלם בחברה הכללית.

הגידול המואץ של הישראלים ב-IAC מלמד על הביקוש הרב למצוא עוגנים של שייכות וזהות, ועל הרצון העמוק לא לוותר. באחד המושבים אמרתי לצופים, שהמאבק הזה נוטע בי תקווה שבסופו של תהליך, אלה שנותרו מחוברים ישובו ארצה. אחרי ככלות הכל, גם אחרי 30 ו-40 שנה בניכר, ישראל נותרה ביתם האמיתי.