כפיה בועטת וזוחלת

לפתע מפציעה שוב בשמי המדינה תופעה חדשה-ישנה. שוב מרחף באוויר השד הדמוני של הכפיה הדתית המנסה להשיג עוד נקודת אחיזה, והפעם על-ידי יצירת הקשר המיסטי לפי הטענה שנראית יותר לוחצת באותו רגע - פעם זה עצירת הפעלת הרכבת, פעם אחרת גירוש, נידוי וביזוי יהדות ארצות הברית ולפעמים ניצול הקשר בין הכדור הנבעט ובין אמונה ודת. כמו תמיד, ובגלגול עיניים, מנסים לשדר שכאילו מדובר כאן במשהו צודק וחשוב. אבל אל תטעו לא מדובר כאן בזכויות סוציאליות או ברווחת הפרט, וכל טיפש שחושב שיש כאן משהו של מסורת לא מבין את מהות הכפיה הזוחלת. עשרות אלפי אנשים משתמשים בשירותי מכולת בשבת, המאבק הינו לסגור אותם, אבל שוב כולם מתעלמים ממיליוני אזרחים בערים, בעיירות ובכפרים שבהם מתן שירותי מכולת היה מקל על חייהם והופך את השבת ליום של מנוחה ולא ליום של כלא או הסגר.

שוב אנו חוזרים לשגיאה האיומה של דוד בן-גוריון שהתפתה לטיעון של הצורך בשמירה על גרעין עילויים שלכאורה יבטיחו את חיוניותו של המשך היהדות ולפתע, כך בדיוק בדרך הזו הפכו 400 העילויים שעליהם הוטל לסחוב את העגלה המלאה לאוגדה של מעל 150,000 שמקפצים עם תורתם אומנותם, אינם עובדים ומובטחת להם קצבת קיום. שיא האבסורד הוא שהמערכת הממלכתית מייצרת קבוצת אוכלוסייה שפוסלת את הממלכתיות, ומייצרת מאגר של מאות אלפים שיצביעו למפלגות החרדיות וכך ישנו לחלוטין את אופי המדינה. הקורבנות החילוניים הם אלו שמייצרים לעצמם את קיצם.

לא מדובר בשום אספקט סוציאלי. למשל, הכדורגלנים הללו הינם אנשים שבחרו במודע במסלול מקצועי ושמרוויחים בו כמה מונים יותר מכל אזרח אחר. הם מכוסים בכל ביטוח אפשרי, קמים כל יום ב-11:00. כל תכלית עיסוקם הנה להיות בשיאם בשבת והנסיון לכפות על כולנו את ה"שבת מלכה" הינו זילות של כל מה שיפה וחשוב בספורט וכנראה גם בדת. מקור מושג השבת, מקדמת עדן, הינו לאפשר מנוחה למי שבאותן שנים עבד כל יום ולאורך כל היממה, כשהוא מתענה בתנאי תעסוקה איומים ובשעות עבודה איומות, זו הייתה טראומת השכיר הפרולטר במשך הדורות.

כפל חיזוק

כל המושגים הללו עבר זמנם. כיום הדגש על הינו על רווחת העובד, הבטחת בילוי ונופש ביום החופש תוך הקפדה על חופש הפרט ושמירה על זכויותיו. אסור להפוך את השבת שוב לכלא. בתקופה המודרנית מרבית בתי העיסוקים עובדים בשבת. אזרחי ישראל מטיילים בארץ והולכים לים ולבריכות. מאז ומקדם חלק מהשבת הוקדש לבילוי העולמי והלאומי – משחקי הכדורגל. נדגיש שאפילו כל המשמשים בקודש, שמשים, חזנים רבנים כולם מקבלים במשך השבוע שכר תמורת תפוקה שיעשו בשבת – זו לא עבודה? מהות הכפייה הזו מקבלת כפל חיזוק כאשר במקביל נבלמת גם כל אפשרות להפעלת תחבורה ציבורית מספקת בשבת. הדתי ממלא את נפשו כפי בחירתו, אבל החילוני, ובעיקר מי שאין לו רכב פרטי, הופך להיות שבוי של אורח חיים שנכפה עליו בכסות אלימות חוקית. אנשים מאמינים רואים בהלכות הדת מין ציווי אלוהי שלא ניתן להפר אותו או לשנותו. חילוני יודע שהבחירה בידו וכי כל התלות הזו והפחד מנקמת האל אינה אלא רעות רוח.

מי שיתן יד לעצירת משחקי השבת, למניעת תיפקוד הרכבת והשרותים הציבוריים, להרס ולביטול זכות הביקור בכותל ומעל לכל מניעת לימודי ליבה ובכך הנצחת הפערים והבורות, יידע שנתן היתר להפוך את ישראל למדינת הייטולות, ואין שום הבדל בין מדינת הלכה, לבין מדינה איסלאמית ובהמשך בדרך למדינה בסגנון דאעש. מבחינת האפקט החברתי הרי זה דומה מאוד לפיצוץ אתרי ונכסי התרבות בתדמור. סוג של נסיון למחוק מהות ותרבות רק שכאן זה נעשה בתחכום ונמסר לביצועו של שר שמוכן להקריב מדינה שלמה עבור מנדט נוסף למפלגתו – כמה כואב, כמה שקוף.

לצערנו מדובר גם בנזק בינלאומי היסטורי, ושוב הפרדתנו וניתוקנו מכל הפעילות הזו. שוב ושוב ניחתות המכות הללו עלינו. באין מערכת בולמת, הממסד הדתי נדחק יותר ויותר לקיצוניות. אם זה קורה בביתו הפרטי של אדם – זו זכותו, וחבל, אבל אם מדובר במערכת שתלטנית-דורסנית המשתלטת על המרחב הציבורי זה אסון לאומי. המערכת הזו הנה תוקפנית ואלימה ומנסה להחזיר בתשובה את החברה כולה, ובין השאר על-ידי הסתגרות מחד ומניעה וביזוי מאידך של כל מה ששיך למערכת החילונית עם סיסמאות כמו "עגלה ריקה" המושמעות על-ידי אלו שמחרפים נפשם כדי למנוע כל לימודי ליבה והשכלה מהקהל השבוי שלהם. אין פתרון אלא רק על-ידי הפרדת הדת מהמדינה ומניעת כפיה. על אזרחי המדינה לדעת כי אם לא תגובש כאן חוקה בהקדם נוכל להגיד קדיש יתום על תחיית הציונות, על החלום של בניית מדינה פתוחה, ליברלית, מתקדמת וחסל קיומה של המדינה הנפלאה הזו.