ערעור בזכות על החלטה הדוחה <br>בקשת נאשם שאין להשיב לאשמה

משהתביעה סיימה להביא את ראיותיה, זכאי הנאשם לטעון שאין בראיות, אף לא הוכחה לכאורה, לאשמה המיוחסת לו. לפיכך יש לפטור אותו מלהשיב לאשמה ולזכותו כבר בשלב זה של הדיון (סעיף 158 חוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב- 1982 להלן: "החוק").

במקרה שהטענה תתקבל והנאשם מזוכה, מהווה ההחלטה פסק דין. במקרה זה יש לתביעה זכות לערער עליו. לעומת זאת, אם בית המשפט דוחה את הבקשה, אין לנאשם זכות מיידית לערער על ההחלטה. זכות לערער על ההחלטה נתונה לו רק במסגרת ערעור על פסק הדין קרי, לאחר סיום הליכי המשפט בערכאה הראשונה זאת כמובן במקרה בו הוא יורשע בדין. לכאורה מצב זה אינו שונה מכל החלטת ביניים שמתקבלת במהלך המשפט הפלילי אשר כידוע, אינו מעניק זכות לצד מן הצדדים לערער על אתר על אותן החלטות.

מצב דברים זה, למרות שלכאורה קיימת זכות ערעור, הרי שזו זכות תאורטית בלבד, כי לאמיתו של דבר, לא ניתן ליצוק בה כל תוכן מעשי. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבעת אשר דן בית המשפט בערעור על ההחלטה שאין להשיב לאשמה, הוא מצוי בשלב בו מונח לפניו כל חומר הראיות שהוגש בערכאה דלמטה. דהיינו הן הראיות של התביעה והן הראיות של ההגנה.

השאלה הנשאלת היא, האם ייתכן הדבר שבית המשפט של הערעור, בדונו בערעור על ההחלטה האמורה, יתעלם מכל חומר הראיות שהוצג ע"י הנאשם ויבחן את מצב הדברים כפי שהיה בעת שנטענה טענה שאין להשיב לאשמה על ידי הנאשם, כלומר לאחר סיום הבאת ראיות התביעה? התשובה השלילית לכך ניתנה באופן פסקני בע.פ 69/49 אברהם לוי נגד היועץ המשפטי פ"ד ד', 88 בעמ' 91 מפי כב' השופט חשין: "השיקול והעיון בחומר ההוכחות אינם ניתנים לשיעורין, אין בית משפט מחלק את העדויות אשר שמע ואת המוצגים אשר ראה לשתי קבוצות נבדלות של הקטגוריה לחוד ושל הסניגוריה לחוד, ושוקל ומודד את כמות חומר ההרשעה אשר באחת, כנגד כמות ההגנה אשר באחרת, אלא פוסק לפי הרושם שנתרשם מכל החומר אשר הובאו לפניו...".

"אין אנו מקבלים את דעתה של גב' ויינברג, כי יש להבחין בין מקרה שבו לא טענה הסניגוריה בזמנה טענת "אין על מה להשיב" לבין מקרה שבו טענה וכי רק במקרה הראשון, ולא בשני, רשאי בית המשפט לבקש ולמצוא חומר אשמה גם בהוכחות שהובאו מטעם הנאשם".
המסקנה העולה מכך היא שאין זכות ערעור אמיתית על החלטה הדוחה בקשה שאין להשיב על האשמה.

השאלות עליהן ננסה להשיב במהלך דיוננו זה הן: האם מצב זה מתיישב עם הזכות הטבעית לערעור? האם יש בכך משום אפליה לרעה של הנאשם לעומת זכות התביעה? האם ניתן למצוא פתרון בחקיקה הקיימת? האם רצוי לתקן את החוק? אם כן, מהן הבעיות שיש לפתור תוך כדי התיקון בכדי שלא יווצרו, תוך כדי תיקון,בעיות חדשות?

ההלכה הקיימת הינה שאין זכות ערעור אלא אם זו עוגנה באופן מפורש בחוק. זאת למרות שנקבע מפורשות החיוניות של זכות זו כמגינה על תקינותה והגינותה של מערכת השיפוט.

הנשיא שמגר, קבע בבג"צ 87/87 ג'מאל ארג'וב ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון ואח' פ"ד מב (1) 355 בעמ' 363: "קיומה של זכות הערעור הגיעה לדרגה של מוסד חיוני בעל חשיבות רבה. הכללתה בדברי החקיקה הבסיסיים מבטאת את ההכרה בכך, כי לשם הבטחת מערכת שיפוט תקינה והוגנת יש להבטיח בין היתר, הנהגתה וקיומה של זכות הערעור". ובעמ' 373: "זכות הערעור היא גם ביטוי להשקפה, לפיה מושגת מידת ודאות רבה יותר של צדק אם הכרעה שיפוטית יכולה להצטרף בשלב של ביקורת ערעורית".

בע.א 426/87 שוקי נגד מדינת ישראל פ"ד מב (1) 732, 735 מפי השופט בייסקי, נקבע ש: "זכות ערעור חייבת להיות מוקנית באופן מפורש על ידי חיקוק, ובהעדר הוראה מפורשת אין זכות כזו קיימת" (ע"פ 522/69 (1)). בה בעת נדונה השאלה בהרחבה בבג"צ 87/87, ובין היתר נאמר שם, בעמ' 362-360: "זכות הערעור אינה זכות הנקנית אוטומטית, או הקמה כאילו על אתר עקב עצם שפיטתו של אדם על ידי ערכאה שיפוטית ראשונה כלשהי או לאחר התדיינות לפניה. היא נולדת אך ורק מכוחה של הוראה מפורשת שבחוק, היוצרת אותה ומגדירה תחומיה...".

"בהעדר הוראה בחוק החרות, זכות הערעור איננה יכולה להיווצר מכח דברו של בית המשפט בלבד..." .
"עם כל החשיבות של מוסד הערעור נקבע לא אחת ש"בהיעדר הוראה חקוקה המעניקה זכות ערעור, אין זכות זו עומדת למי שרואה עצמו נפגע, שכן זכות הערעור אינה נמנית עם זכויות היסוד המוכרות במשפטנו... כדי להקים זכות זו דרושה הוראה של חוק החרות, ובהיעדרה של הוראת חוק, אין הזכות קיימת" (בש"פ 2708/95 שפיגל ואח' נגד מדינת ישראל מט (3) 221, 232).

יש לציין, שלמרות אי קיום זכות ערעור אוטומטית, הרי שלאור חשיבות הזכות כפי שבאה לידי ביטוי גם בחוק יסוד השפיטה, נוצר עקרון פרשני אשר ייטה להכיר בזכות הערעור כאשר קיימות מספר אפשרויות של פרשנות ובלשון בית המשפט בבש"פ 2708/95 הנ"ל עמ' 232: "אולם מחשיבותה של זכות הערעור, כפי שהיא באה לידי ביטוי גם בחוק היסוד הנ"ל, מתחייב עקרון פרשני שלפיו מבין אפשרויות פרשנויות שונות, המתיישבות עם לשונה של הנורמה הכללית, יש לבור את הפרשנות המקיימת את זכות הערעור. אך מובן הוא כי אין בכוחו של עקרון פרשני זה ליצור יש מאין".

כבר נקבע לא אחת שאין זכות ערעור על החלטות ביניים במשפטים פליליים. כך למשל נעשה ניסיון להסיק זכות שכזאת באמצעות סעיף 6 לחוק בתי המשפט אשר קובע סמכות כללית על בית המשפט העליון לדון בערעורים על פסקי דין ועל החלטות אחרות של בתי המשפט המחוזיים. על כן קובע כב' השופט בך בב"ש 1004/82 פ"ד לז (1) 25, 28: "אין בכך כדי לשנות את הכלל המושרש היטב, לפיו לא ניתן לערער על החלטות ביניים או על "החלטה אחרת" במשפטים פליליים, פרט לנושאים המוגדרים מפורשות בהוראות חוק מיוחדות".

נושא הדיון באותה בקשה היה זכות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי ביושבו לדון בערר על מעצר עד תום ההליכים. השופט דן במשמעות של אי קיום זכות הערעור באספקלריה של עשית הצדק. מניתוח הסעיף הרלבנטי מושא הבקשה קובע בית המשפט שני דברים: האחד, "...אין הסעיף יוצר הפליה כלשהי לרעת הנאשמים".
השני, "לנאשמים יש זכות להגיש בקשה לעיון מחדש בצו המעצר בכל עת".

דווקא מתוך החלטה זו עולה שאם יימצא מקרה בו אי מתן זכות ערעור עלול להביא לאפליה או לחוסר מוצא משפטי הרי שמן הראוי: או לתקן את החוק או לנסות לפרש את החוק הקיים באופן שתינתן זכות הערעור באותו מקרה.

האם פנייה לבג"צ הינה דרך ראויה ו/או מעשית להשגה על החלטות ביניים במשפט פליליים:

לעיתים נוקטים סנגורים בפנייה לבג"צ כדרך של השגה על החלטות ביניים בענינים פלילים. אולם ביהמ"ש העליון חסם דרך זו בסידרת החלטות אשר בהם נקבעו סייגים להתערבותו, כך קבע הנשיא שמגר בבג"צ 583/87 פ"ד מא (4) 683, 702: "ביהמ"ש הגבוה לצדק לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים לפני בתי המשפט הרגילים אלא אם עולה טענה של העדר סמכות או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום מינהלי טהור...".
"בתחום האזרחי יש אפשרות לבקש רשות לערער... בתחום הפלילי ניתן לכלול נושאים כגון אלה בטענות הערעור... והדבר התנהל עד כה במשך שני דורות ומעלה בלי לגרום לתקלות".

ועוד בבג"צ 398/83 פ"ד לז (3) 467 בעמ' 470 מפי מ"מ הנשיא שמגר: "סדר הדין הפלילי גם שונה מסדר הדין האזרחי בכך שאינו מכיר, בדרך כלל, בערעורים תוך כדי ההליכים על החלטות הביניים, הנופלות בבית המשפט, הדן בהליך פלילי".

"סיכומו של דבר, אם ניתנה החלטה במסגרת הליכים פליליים ובעל דין סבור שבטעות יסודה, שמורה לו הזכות לכלול טענה זו בערעור על הכרעת הדין, אם יוגש. אין לו זכות מקבילה לפנות לבית משפט זה בשבתו בבית משפט גבוה לצדק בעניין של סדר דין, ובית המשפט לא יתערב בכגון דא ולא יאמץ לעצמו את תפקידה של ערכאת הערעור בהליכים פליליים" (עמ' 471).

בבג"צ 4318/95 מדינת ישראל נגד השופט פיזם ואח' פ"ד מט (3), 702, 704 נקבע ש: "היעדרו של ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי "אינו צריך לשמש עילה להפיכתו של בית המשפט הגבוה לצדק לתחליף של ערכאת הערעור הפלילית" (בג"צ 398/83 אביטן ואח' נגד הרכב של שלושה שופטים ואח' (1), בעמ' 471; בג"צ 583/87 הלפרין נגד סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים ואח' (2), בעמ' 702).

כב' השופטת דורנר, אף צימצמה את האפשרות להסיק זכות ערעור בדרך פרשנית שכן היא קבעה בבש"פ 3049/95 עדרה נגד מדינת ישראל מט (4) 146, 148: "זכות ערעור אינה קמה על פי היקש. היא נוצרת מכח הוראה מפורשת בחוק, הקובעת את המסגרת הציונית הראויה".

עם זאת, מתוך עיון בפסקי דין שניתנו בבג"צ בהן הוגשו עתירות בעניין החלטות ביניים במשפטים פליליים, הרי שלא אחת בית משפט העליון, לאחר ולמרות שקבע שאין הוא משמש ערכאת תחליף לערכאת ערעור, בחן את טענות הצדדים לגופן. אמנם פסיקתו לא ביטלה את ההחלטות מושא העתירות אך משסבר שהיה מקום לשנות את ההחלטות החליט שניתן להגדירן "דיפלומטיות" במובן זה שקבע למשל: "לא למותר להעיר כי לו ישבנו בערכאת ערעור היינו נוטים לקבל את עמדת העותרת". היה בכך יותר מרמז לשופט בערכאה דלמטה ל"עיון חוזר בהחלטתו" על פי בקשה שתוגש לו. היו מקרים בהם ההחלטה הייתה הפוכה במובן זה שבית המשפט דן בעתירה וקבע שההחלטה שניתנה בערכאה הנמוכה הייתה נכונה. לפיכך במצב הקיים היום, נראה שבמקרים חריגים מומלץ לנסות להגיש עתירות לבג"צ מתוך הערכה מפוכחת שאם ייראה שאכן ההחלטה שגויה באופן הפוגע באופן בסיסי בזכויות מי מהתדיינים יתערב בג"צ בדרכו העדינה ויביא לשינוי בהחלטה.

לפני שנים אחדות נפרץ "מחסום" של מתן זכות ערעור על החלטות ביניים במשפטים פליליים וזאת בתיקון 19 לחוק סדר הדין הפלילי התשנ"ה- 1995, ובו נקבע שיש זכות לערור לפי בית המשפט שלערעור על החלטה בעניין עיון בחומר החקירה על ידי הנאשם. (סעיף 74 (2) (ה) לחוק).
דעת משרד המשפטים אינה שוללת לחלוטין זכות ערעור על החלטות ביניים בענינים "חשובים במיוחד" (ראה הצעת חוק 2194 מיום 28.7.93). נראה לנו שאכן זכות ערעור על החלטה הדוחה בקשה שלא להשיב לאשמה, נכללת בתחום אותם ענינים חשובים שמן הראוי ואף מן חובת הצדק, לאפשר זכות ערעור בחוק החרות. שכן, אי מתן הזכות גורמת לכך שזכותו של הנאשם מתקפחת דווקא בשלב קריטי מאד במשפט.

התיקון בא לתקן מצב זה, שכן יש בו כדי לבטא ביתר שאת את הכלל החשוב במשפט הפלילי שלפיו, עול ההוכחה בדבר אשמתו של נאשם מוטל על התביעה. הבקשה לפי סעיף 158 מוגשת לאחר סיום הבאת ראיות התביעה. אם בית המשפט של הערכאה הראשונה טועה בה לחובת הנאשם - אין לנאשם במצב חוקי דהיום כל מזור. שכן, הוא נאלץ לעמוד בפני שתי רעות: האחת, הוא נאלץ להביא את ראיותיו ובכך להאריך את משך המשפט ואת עינוי הדין שלו והשניה, הוא נמצא בסיכון שדווקא הראיות מטעמו שלו יביאו להרשעתו. מה עוד שסעיף 162 לחסד"פ, קובע תוספת ראייתית לעדויות התביעה, כאשר הנאשם בוחר בזכות השתיקה.

הצעה זו באה להיות הפן השני וההשלמה של סעיף 162 לחסד"פ, בכך שמאפשרת לסנגוריה למצות את ההליך לפני שקמה החובה על הנאשם לעלות ולהעיד.

גם אם חלק קטן מהערעורים יתקבלו, הדבר יחסוך זמן שיפוטי רב לבתי המשפט וסיום הליכים במחיצתם.
זכות הערעור תחייב את בתי המשפט לנמק את החלטתם לדחות בקשות של אין להשיב על האשמה, דבר שיחייב את בית המשפט לשיקול דעת רב בדחותו בקשה כזו, ואפשרות הערעור גם תגרום לו לקבל החלטה שקולה יותר, ביודעו שהחלטתו עלולה להתהפך בערכאת הערעור.

להלן תשובה לטענה בדבר אפשרות ניצול לרעה של הליך הערעור לשם השהיית הליכי משפט:

1. סעיף 74 לחוק סדר הפלילי, מאפשר הגשת ערעור על החלטת בית המשפט לענין חומר ראיות שלא הועמדו לרשות הנאשם ואשר לטענתו חומר ראיות זה הינו רלבנטי להגנתו. גם שם נקבע שקיימת אפשרות ערעור ובפועל עושים בכך שימוש נאשמים. מעולם לא נטען שהדבר גורם להשהיית ההליכים שכן המחוקק היה ער לכך שבאיזון שבין זכויות הנאשם לבין הארכה אפשרית של ההליכים, הרי שהשיקול הראשון גובר. אם כך לענין ראיות, קל וחומר לענין שבנדון, הנוגע למניעת האפשרות במצב הקיים של הנאשם לצאת זכאי בדין.

2. קציבת המועדים להגשת הערעור ולמתן ההחלטה מצמצמת באופן ניכר את אפשרות התארכות הדיונים. מה עוד, שבית המשפט רשאי להורות על אי דחיית המשך הדיון.

הנוסח המוצע

להלן נוסח התיקון המוצע לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982:
"1. האמור בסעיף 158 יסומן (א).
2. אחרי סעיף (א) יבוא:
(ב) בעל דין שבדעתו לערער על החלטה כאמור, יודיע על כך לבית המשפט, ומשהודיע יופסק המשפט ולא יימשך עד להחלטה בערעור, זולת אם החליט השופט, ובמותב-אב בית הדין, מנימוקים שיירשמו, שיש להמשיך במשפט.
(ג) הערעור יוגש בכתב בפרוט נימוקיו תוך 5 ימים מהיום שבו הוצעה לבעלי הדין החלטת השופט.
(ד) הוחלט להמשיך במשפט כאמור בסעיף קטן (ב) רשאי בית המשפט של הערעור להורות על הפסקת המשפט עד להחלטה בערעור.
(ה) ההחלטה בערעור תינתן בתוך 30 יום ממועד הגשת הערעור אלא אם כן בית המשפט של הערעור החליט אחרת מנימוקים שיירשמו."

נראה שאם אכן התיקון המוצע יתקבל, הרי שזו תהינה סנונית ראשונה וחשובה של מתן זכות ערעור על החלטות ביניים במשפטים פליליים. מן הראוי שלעתיד לבוא תעשה סריקה של חוק סדר הדין הפלילי במגמה להביא למתן זכות ערעור במקרים נוספים שיש להם השלכה לעשיית צדק עם הצדדים המתדיינים.
________________
עו"ד דוד כהן
משרד כהן, קליינר-שפייר, עורכי דין ונוטריון