העיסוק התקשורתי המודגש בפרשיות שבהן נחשד ראש ה
ממשלה נתניהו, חצה זה מכבר את הרף הפרופורצינאלי הסביר, והפך לסוג של אובססיה, מעין "אורגיית ניצחון" של "בני אור" נגד "בני חושך". ההצלחה הציבורית של מחוללי החגיגה אינה עניין של מה בכך, ויש בה, למרבה הצער, כדי להמחיש במבחן המעשה, את ישימות המימרה המייוחסת לשר התעמולה של המשטר הנאצי, יוזף גבלס, "אם תחזור ותשנן שקר לעיתים מזומנות, הוא יהפוך לאמת". יש להוסיף כי בהמשך להגיון מנחה זה, צוטט גבלס באומרו כי "ככל שהשקר גדול יותר, כך יאמינו בו יותר אנשים".
מנקודת מבטו של האזרח הנורמטיבי, בנקודת הזמן הנוכחית, אין כמעט ספק כי ראש הממשלה סרח ולכן עליו לפנות את מקומו לאחר ואין זה משנה אם טרם המלצת משטרה או אחריה. מכאן קצרה הדרך לזילות מעמדו של המנהיג ולהמאסת דמותו בעיני הציבור. תובנות ברוח זו מחלחלות, אף כי באיטיות, גם למעגל המסורתי הקרוב של תומכי ליכוד, אשר מוצאים עצמם מובכים אל מול בליץ המידע המציף את כלי התקשורת.
לתהיות אלה תרמה לא במעט, גם התבטאותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט
מאיר שמגר לפיה, "דעתי היא שראש הממשלה צריך לפרוש. בעניין הזה של מתנות, אני מוכן לחתום על כך. כשמדובר במתנות בהיקף גדול של סיגרים ושמפניות, דעתי מאוד נחרצת. הייתי מצפה שראש ממשלה יתפטר על זה"; ובאשר לנושא הצוללות נזהר שמגר בפסיקתו וטוען כי "בעניין הזה אין מספיק בהירות. התמונה מטרידה, אבל עדיין מעורפלת. הייתי רוצה שיהיה יותר תום לב בהליכי קבלת ההחלטות, ויש לי חשש שאנו מאבדים את הערכים שלנו" (
ידיעות אחרונות 19 יולי 2017). דהיינו סמכות משפטית נערצת, חורצת דין על סמך דיווחים תקשורתיים, הדלפות מגמתיות ואווירה ציבורית חד-ממדית.
לכאורה אפוא, תם ונשלם עידן נתניהו ומה שנותר לו הוא להאבק על הישרדותו, גם על חשבון האינטרסים הלאומיים של המדינה; ובמלים אחרות, המדינה נתונה בשיתוק שלטוני, בשעה רגישה בהנתן איומים אזוריים קונבנציונאליים ובלתי קונבנציונאליים. אם כך, מה מובן יותר מאשר להדיח את המנהיג ולמנות או לבחור אחר תחתיו, שהרי "לא אלמן ישראל".
במציאות הישראלית העכשווית נראה כי נקלענו למצב שבו מתקיים סוג של "בלבול יוצרות" בין מה שמוצג כממד "השחיתות השלטונית", שאמור לייצג מכנה משותף ציבורי רחב, לבין המחלוקת הפוליטית האינהרנטית בציבוריות הישראלית, דהיינו הלעומתיות שבין ימין פוליטי לבין שמאל פוליטי. ברם, נשיאת דגל המלחמה בשחיתות כמוטיב עיקרי של המחאה הציבורית, אינה אלא בבחינת יצירת אצטלה לטשטוש המטרה האולטימטיבית, בניסיון להוציא לרחוב גם גורמים המזוהים עם הימין; לפי שעה ההצלחה בהקשר זה מזערית.
יד מכוונת
דומה עם זאת, שאלו העומדים מאחורי הקמפיין לביעור "השחיתות השלטונית", משכילים לייצר זיקה כמו-הכרחית בין מטרה נעלה זו, לבין משאת הנפש הפוליטית המובהקת, קרי, סילוקו של ראש הממשלה, שלהבנתם, יניב את קץ שלטון הימין בישראל. במלים אחרות, הפללתו, או דחיקתו החוצה של ראש הממשלה בעוון שחיתות, תגשים את המאוויים ה"רטובים" של המחנה שכנגד.
א-פרופו פרשיות השחיתות, ספק אם רבים זוכרים את התרועה הרמה שליוותה את התפוצצות פרשת הצוללות, כאשר היד המכוונת של מחולליה כיוונה אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה; הללו שרטטו פסיפס שחלקיו סדורים, בבחינת "דבר דבור על אופניו", באופן שלא היה ניתן כמעט לערער על מסקנותיו. מעין פיצוח גאוני של מזימה בינלאומית שנרקחה בחלונות הגבוהים של מקבלי ההחלטות בישראל. לשעה קלה נדמה היה שהמושג "רפובליקת בננות" ממש קטן עלינו, כאשר "בארזים נפלה שלהבת"... שלא במפתיע, מה שמסתמן כהתפוגגות בלון הצוללות, "ספינת הדגל" של השחיתות השלטונית, כאילו חלפה מתחת לרדאר של התקשורת המיינסטרימית, ולשיטתה, נכון לשעה זו, תיק המתנות הוא בעצם חזות הכל ועליו הם מבססים את תקוותם להדחת ראש הממשלה (כידוע, אך לאחרונה הבהירו כמה מבכירי הפרקליטים בישראל כי ההגיון המשפטי מנחה כי אין עילה של ממש לעיסוק חקירתי בסוגיית המתנות של ראש הממשלה. גם הבהרה מלומדת זו הודחקה ביד מכוון לשוליים!)
בתוך מכלול זה יש המזהים עודף מוטיבציה של רשויות אכיפת החוק להביא להרשעתו של ראש הממשלה, כמעט בכל מחיר. חקירה חובקת עולם, מרדפים נועזים ומארבים, שנועדו לשים יד על טייקון זה או אחר, ופרופיל תקשורתי גבוה של מהלכי החקירה ומעצר מי מהמעורבים לכאורה (כפי הנראה בעצת יועץ תקשורת מיומן), כל אלה הפיחו חיים חדשים בדימוי המשטרתי, שהיה בשנים האחורנות בשפל המדרגה. למעשה נוצרה כאן קוניוקטורה מעניינת, שבמסגרתה תקשורת המיינסטרים מחבקת בחום את המשטרה בשל הלהיטות שהיא מפגינה בחקירת תיקי נתניהו, ומדחיקה כלא הייתה, את הביקורת הקטלנית והמגחיכה כלפי המשטרה, בעת פרשיות "הניצבים המטרידים". אין תימה שבנסיבות הנוכחיות הופך מפכ"ל המשטרה לדמות אהודה הראויה לליטוף ו"אתרוג" תקשורתיים, בפרט כאשר מישהו דואג להעצים את הרושם שראש הממשלה שופך צוננים על ראשי מערכת האכיפה סביב סוגיית "חוק ההמלצות" (כאשר למעשה הביקורת נועדה לחדד כי האינסטנציה להחלטה על כתב אישום היא היועץ המשפטי לממשלה).
ברוח המימרה "TOO GOOD TO BE TRUE", אין לשלול את ההיתכנות לדבר קיומה של יד מכוונת מאחורי הקלעים של הקמפיין להדחת נתניהו, בדמות "צוות חשיבה אסטרטגי" הערוך לאכוון מענה תקשורתי התואם תפיסת עולם ספציפית וזאת בזמן אמת כמעט, ובהתאם להתפתחויות בשטח. להבדיל מפעילות ממוקדת המלווה מערכת בחירות, ייתכן כי אנו עדים להיערכות סמי-חתרנית המפעילה שיטות מארגז הכלים של הלוחמה הפסיכולוגית (ל"פ), בשמה המכובס "לוחמת מידע". אם אכן מתקיימת פעילות מתוכננת ברוח זו, ניתן לסווגה כמשתייכת לשיטות הפעולה הפסולות של "מדינת עומק".
מכפיל כוח
בעולם המושגים המקצועי של הל"פ, גרעין האמת הוא החלק המזערי מהטיעון הכללי, בעוד חלק הארי מכיל בדיות, שמועות והמצאות; לרוב, מרחב המחייה של מסרי הלוחמה הפסיכולוגית ישהה במתחם הפרשנות, במסגרתו יכולים יוזמי הל"פ להפגין יצירתיות, דמיון ומעוף כמיטב כישוריהם הוירטואוזיים. אכן ניתן לקבוע כי העיתוי הנוכחי מצטייר כ"שעתם היפה של הפרשנים".
מחוללי המניפולציה מכוונים אל "חולשת" הטבע האנושי שיפנים את הפרשנות המלומדת כעובדה, ויגבש על פיה, עמדה כלפי נשוא העניין. שיטות פעולה במתכונת זו הופעלו בהצלחה, במהלך השנים, כחלק בלתי נפרד מתשומות הלחימה נגד אויבים. הוגי דעות צבאיים ייחסו בצדק, לדיסציפלינה של הל"פ את המהות של "מכפיל כוח", מעין "נשק בלתי קונבנציונאלי" אולטמטיבי של ההיסטוריה הקדומה.
הופעת ממד הל"פ כמרכיב במערכה הפוליטית הפנימית בישראל, אינה חדשה, אולם מסתמן כי בכל הקשור לאובססיה בעניינו של ראש הממשלה נתניהו, נחשפת מידה של OVERDOING, שיש בה כדי לגמד אפילו את טרנד ה-FAKE NEWS של התקשורת הליברלית האמריקנית במאבקה לדיסקרדיטציה של הנשיא טראמפ.
ההגיון מנחה כי יש למהר ולבלום מגמה זו, שכן ניתן לזהות בה סממנים מסוכנים של זליגה ל"תחום האפור" של הדמוקרטיה. פרדוקסאלית, דווקא מי שטוענים לרמיסת הערכים הדמוקרטיים על-ידי השלטון הנוכחי בישראל, ונושאים בגאון את נס הליברליזם הנאור, עלולים להצטייר ככאלה המאמצים את העקרון המקיאווליסטי "המטרה מקדשת את האמצעים" - מתכון בדוק לשבירת מוסכמות ונטילת החוק לידיים.
נראה כי אין זו יד המקרה שקו מחבר עובר כחוט השני, בין מובילי מחאת השחיתות לבין השמאל הפוליטי הישראלי. במלים אחרות, הרוב המכריע המושך בחוטי המחאה נמנה עם מחנה פוליטי מזוהה, כך גם בהתייחס לתקשורת המיינסטרימית המייצרת אמפליפיקציה תומכת למובילי הלך הרוח הזה, באופן המעצב מסקנה אפשרית לפיה מטרת העל של ה"עליהום" כלפי נתניהו מכוונת לעבר המגרש המדיני, קרי, יצירת תנאים להשגת מהפך בעמדות המדיניות של ישראל באופן שיקדם הסדר עם הצד הפלשתיני, כמעט בכל מחיר.
מציאות מוכרת
לבד מהקצנת מסר המלחמה בשחיתות, ניכר מאמץ מתוכנן להגחיך הישגים מדיניים של הממשלה, עד כדי פגיעה באינטרסים הלאומיים וההסברתיים. כך למשל בהקשר להצבעה האחרונה בעצרת הכללית של האו"ם (בסוגיית ההכרה בירושלים כבירת ישראל), כאשר כל שיפוט מחקרי-אוביקטיבי היה מעלה בבירור, כי נרשמה מגמה חיובית מבחינת ישראל, בהנתן העובדה שהדיפלומטיה הישראלית הצליחה לשנות מתווה הצבעה מסורתי של מדינות רבות. העובדה שכל הצעת החלטה פרו- ערבית מזכה את מחולליה ברוב אוטומטי היא מציאות מוכרת ובוודאי שאינה מפתיעה. אגב, אין תימה שהגורמים הליברלים אצלנו, מתייחסים בכפיפה אחת אל נתניהו ואל הנשיא האמריקני טראמפ ככאלה שהובסו בעצרת האו"ם.
הוא הדין בגילויי שמחה לאיד, כל אימת שמתפרסמת ידיעה או שמועה בדבר כוונות טראמפ להשיג "דיל אולטימטיבי" בינינו לבין הפלשתינים, ובמשתמע יהיה על ממשלת ישראל לקבל על עצמה וויתורים כואבים. יתר על כן, לא אחת, גורמים אלה מתריסים כלפי נתניהו כי עוד יתגעגע לנשיא אובמה... כאשר העובדות מתחוורות כאחרות, איש מקרב האליטות הליברליות אינו חש צורך או חובה להכות על חטא, עד ההזדמנות הבאה שתייצר נסיבות להוצאת דיבתה של הממשלה, אולי תירשם אי-פעם איזו הצלחה...
מצער להיווכח כי בין הגורמים שחברו בעקיפין למגמת הדיסקרדיטציה של ראש הממשלה ומדיניותו, נמנה גם גוף המכנה את עצמו "מפקדים למען ביטחון ישראל", שחבריו הם בכירים לשעבר במערכת הביטחון שהתאגדו כקבוצת לחץ על מקבלי ההחלטות, המטיפה לקדם יוזמה מדינית-אזורית שתכליתה פתרון שיתבסס על עקרון שתי המדינות, במתווה קווי 1967 ואימוץ עקרונות יוזמת השלום הערבית מ-2002. היה מקום לצפות כי דווקא קבוצת איכות זו תציף מידה סבירה של תהיות וספקנות באשר להתכנותו של המתווה הנחשק. הטלת האונוס למגרשה של ממשלת ישראל בהקשר זה, יש בה כדי להצביע על גישה סטרילית ופשטנית, המנותקת מהמציאות המזרח תיכונית, מגמות הרדיקאליזציה במרחב ובמידה רבה גם בקרב החברה הפלשתינית. זאת אף זאת, ההתעלמות מהאמביציות האירניות בזירה, שאינן בזיקה לכל תהליך מדיני באזורנו, מציפה סימני שאלה לא פשוטים באשר להגיון המנחה את מרכיבי המסגרת של בכירי מערכת הביטחון בדימוס. מעל לכל, מזדקר לעין הריק ההיסטורי הנוגע לשורשי הסכסוך הישראלי-פלשתיני, הפנמת מהות "תוכנית השלבים" של אש"ף וכמובן סוגיית הטענה הפלשתינית ל"זכות שיבה" של הפליטים, כתנאי יסוד לכל הסכם. התעלמות מההקשר ההיסטורי סופה שתרוקן מתוכן את
עצם הרעיון הציוני.
יוזמה מדינית אינה חזות הכל, אלא שומה שתצמח על קרקע פוריה הנשענת על הבנת הרקע, מרחב התמרון אל מול הקווים האדומים, וכמובן צרכי הביטחון המובהקים של ישראל. דומה כי הממשל האמריקני החדש הפנים היטב תובנות אלה ולפיכך מגבש עקרונות המשרתים את דרישות הסף המוצדקות של ישראל. מה הגיוני יותר מהתייצבות לימין הממשל האמריקני האוהד ביותר לישראל, ששם יהבו על הבטחת ביטחונה של ישראל כמדינה יהודית?
מובילי הקמפיין להדחת נתניהו הם במידה רבה, קורבן למקסם שווא של שלום אוטופי, של אימוץ רעיונות נעלים מבוססי תקינות פוליטית, הרואים ב"כיבוש" בבחינת עשיית עוול לעם אחר, ומכאן, הכורח ב"סיום הכיבוש" ללא תנאי וסייג. אין סכנה גדולה מאימוץ חזון תעתועים זה, אין עיוות גדול מזה המזהה את המזרח התיכון כמסד נאות להטמעת ערכים ליברליים צרופים; זוהי חשיבה איוולתית ללא אחיזה מציאותית. "בקליפת אגוז" ניתן להמחיש תובנה זו בהשאלה מהעולם הפוליטי-תקשורתי, כמשקל הרדידות ההיסטורית, כך עוצמת הלהיטות למהפך שלטוני.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
