שנת 2017 מסתיימת. מה היו התופעות/תהליכים מרכזיים באזור שלנו בשנה זאת? מה שהיינו עדים לו הוא בעיקרו המשכיות של ארבעה תהליכי יסוד העוברים על האזור:

הראשון שבהם הוא דעיכת ההשפעה האמריקנית ועליית ההשפעה של רוסיה בהנהגת פוטין. התחיל בזה הנשיא אובמה, וטראמפ ממשיך בכך. זירת המבחן היא בסוריה, ושם למעשה ארה"ב של טראמפ הכירה בהגמוניה הרוסית. מכיוון שלפנינו נשיא אמריקני שקשה לחזות את צעדיו בתחום מדיניות החוץ (להבדיל ממדיניות הפנים), ייתכן שהוא יפתיע לטובה. השאלה הגדולה לגבי 2018 היא יחסו להסכם הגרעין האירני והצעדים הממשיים שינקוט מול אירן. וברמה הנמוכה יותר: מה יהיה יחסו לכורדים בסוריה ובעירק. היפקיר אותם? היבגוד בהם?

השני שבהם הוא שהחודש מלאו 7 שנים להתרסקות העולם הערבי, כשבמקביל לכך התרסקו עוד קודם לכן מחירי הנפט. הדליקה הגדולה קצת דעכה, אך נמשכת. לא "אביב" דמוקרטי בא על העולם הערבי, כפי שקיוו במערב, אלא זמנים קודרים של הרס ושפיכות דמים חסרי תקדים, שלעומתם מלחמות ישראל נראות כבדיחה תפלה. מתוך ההרס עלה וצמח איסלאם קיצוני ג'יהדיסטי, ומיליוני פליטים שזעזעו את אירופה, דמוגרפית וביטחונית.

השלישי, נוכח נפילת העולם הערבי ודעיכת ההשפעה האמריקנית, עלו באזור שתי מעצמות אזוריות: אירן וטורקיה. טורקיה עדיין מחפשת את דרכה באזור, אך לאירן שאיפות ברורות להגמוניה אזורית, ולהבדיל מטורקיה יש לה גם להט דתי, גם להט איפריאלסטי וגם יכולות צבאיות ומדיניות.

הרביעי, הנובע משני התהליכים הקודמים: התחדדות והחרפה במאבק בין שני הפלגים המרכזיים בעולם המוסלמי: הפלג הסוני, המהווה את הרוב הגדול, והפלג של המיעוט השיעי שמנהיגה אותו אירן. הפלג הסוני סובל משתי חולשות יסוד: יש בתוכו גרעינים של איסלאם קיצוני ביותר, הוא מפוצל ואין לו מנהיגה כדוגמת אירן. ההתמודדות הזאת היא אלימה, כאשר האיום האירני-שיעי על סעודיה, המנהיגה החלשה של המחנה הסוני הנקרא "מתון" (בהשוואה למחנה הקיצוני ), הופך ליותר ויותר מוחשי.

ומה התחדש השנה, במסגרת התהליכים הנ"ל?

הבולט ביותר: נפילת הטריטוריה של המדינה האיסלאמית בסוריה ובעירק שנשלטה על-ידי דאעש. אבל, הארגון עצמו ממשיך להתקיים, הן בסוריה והן בעירק, עם יכולות צבאיות לנהל מלחמת גרילה, והן במקומות אחרים, שהחשוב שבהם הוא בסיני. מצרים למעשה חסרת אונים מולו. ונפילת המדינה האיסלאמית מסמלת יותר מכל כי במלחמת האזרחים בסוריה נטתה הכף לצד המשטר העריץ של בשאר אסד. אבל, צריך לזכור: המלחמה בסוריה לא נגמרה, ואסד עצמו הוא "בובה" בידי רוסיה ואירן. ב-2018 נראה מה יהיה גורלו של אסד ומשטרו, והאם אירן תצליח בשאיפתה ליצור רצף שליטה יבשתי מגבולה ועד לבת בריתה, חיזבאללה, בלבנון, ולהוות איום על ישראל מהגולן הסורי.

וכמובן יש לנו את האירוע של ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל. האם מדובר באירוע בודד, או בתחילתו של תהליך? נראה בשנה הבאה.

מה משמעות כל מה שנכתב לגבי ישראל? סה"כ המצב האסטרטגי החיובי לא השתנה. הסיכון הפוטנציאלי החדש בצפון המדינה הוא אירן, אך רק במידה שכוחות צבא אירניים גדולים יבואו לסוריה. הסבירות לכך לא גבוהה לדעתי. ומעל לכל צריך לזכור: אנחנו לא סונים, ואנחנו לא צריכים לקחת חלק פעיל במאבק הפנים איסלאמי.