מימון הפריימריז: השבחת הדמוקרטיה

מימון פריימריז במפלגות מתקציב המדינה, הוא רעיון נכון וטוב ויש לברך עליו. בדומה לרעיונות טובים אחרים, לא די בעצם המחשבה ויש חשיבות רבה לאופן הוצאתו אל הפועל. על עניין זה בעיקר אני מבקש להרחיב הפעם.

בעיה חמורה של הדמוקרטיה המודרנית היא הקשר ההדוק המתגלה בין פוליטיקאים מכהנים לחוגים בעלי השפעה ציבורית רחבה. על חוגים אלה נמנים אנשי ממון, איילי-תקשורת וכוכבי-תקשורת, סלבריטאים מסוגים שונים ומשרתי-ציבור בעלי הילת זוהר זמנית או קבועה ובכללם שופטים ו"לשעברים" מסוגים שונים. יכולת להשפיע על דעת הציבור, היא כוח פוליטי. כאשר היא ניתנת בידי נבחרי ציבור העומדים לביקורת וחייבים באישור חוזר מצד הציבור למעמדם הבכיר ולעוצמה שהופקדה בידם, הדבר סביר ותקין. אולם, קבוצות אליטה, שמהוות תדיר קבוצות-השפעה, לעיתים מכרעת, על דעת הציבור ואינן כפופות לכללים אלה, נהנות מכל העולמות: השפעה, שחרור מביקורת, מדין וחשבון לציבור ומאחריות למעשיהן.

בדמוקרטיה "בריאה", קיים צורך יסודי לאזן בין גורמי השפעה מוכרים ומבוקרים, לבין אלה שאינם מבוקרים והם חופשיים לפעול כמעט בכל דרך שתראה להם. קבוצות האליטה הנ"ל נמצאות בעניין זה במצב הנוח ביותר להן והבלתי-רצוי ביותר לציבור. הן חופשיות לעצב דעות ולהניע מהלכים באמצעות שיתופי-פעולה תוך-מגזריים או בין-מגזריים בלתי-מבוקרים, ויכולות אלה מהוות איום ברור על טוהר הדמוקרטיה וההליכים הדמוקרטיים.

לא מקרה הוא שכסף ושווה-כסף (קשרים והשפעה), כאשר הם נעים במערכות הציבוריות בהחבא ובדרכים עקלקלות, נחשבים להליכים בלתי תקינים. מי ששייך למערכת הציבורית ונחשד בהם, נחקר ועומד לעיתים קרובות לדין בסעיפי אישום כאלה ואחרים. אולם, דומה שבמציאות הקיימת, האחריות להתנהל "בטוהר מידות" חלה רק על מי שמכהן בתפקיד ציבורי - נבחר או ממונה - ואינה חלה באותה מידה ממש על כל הבוחשים בקדרה מסביב. נכונה הטענה שככל שאנו מתרחקים מהעברת כספים או טובות הנאה חומריות שוות-כסף בין נותן למקבל, קשה יותר לתחום גבול ברור וחד-ערכי בין "מותר" ל"אסור". אולם קושי איננו סיבה שלא לרצות לנקות תהליכים מסואבים או כושלים בכל המרחב הציבורי.

דמוקרטיה אידיאלית (או אופטימלית; בשני המקרים מדובר ברצוי ולא במצוי) חייבת לקיים את הכלל לפיו כל אזרח העומד בכללי חוקי המוּעמדות והבחירה, רשאי להכריז על מועמדותו לתפקיד ציבורי. בד-בבד עם הזכות להצגת מועמדות, הוא זכאי לתנאים שווים למועמדים אחרים, שיאפשרו לו לשכנע את הציבור בהיותו מתאים לתפקיד. הוא זכאי גם לתנאים שווים שיאפשרו לו להתמודד על דעותיו, עמדותיו והצעותיו ולשכנע את הציבור לבחור בו; עובדה זו לא תמיד מובנת מאליה. אולם, המציאות איננה אידיאלית, בני-האדם אינם באמת שווים זה לזה ביכולותיהם, ותנאי ההתחלה בהם מתחיל המרוץ הפוליטי לבחירה לעולם אינם זהים. דווקא משום כך, צריכים חוקי הבחירות לשאוף לנטרל כל מנגנון או דרך השפעה שניתן לשלוט עליהם, מהפיכתם לכלים שיעמידו לרשות מתמודד כזה או אחר יתרונות יחסיים בהשוואה למועמדים אחרים; עקרונות הצדק, השוויון והזכויות המשפטיות השוות לכל בדמוקרטיה, מחייבים זאת. חוק מימון הפריימריז, שהוא המשך והרחבה לחוק מימון המפלגות, הוא לדידי חוק הפועל במגמה זו ועל כן חיובי מיסודו.

אינני מתכוון לעמוד כאן על פרטי החוק ולבחון בפרוטרוט אילו עקרים הוא משרת ובמה; זה עשוי להיות דיון כבד מדי למסגרת זו. עם זאת, אני רואה לנכון לעמוד על עקרי השיקולים בהם החוק משפר את המצב הקיים. החוק אינו אמור למנוע ממועמד את ההישגים שצבר בחייו בטרם היה למועד, חרף העובדה יש בהם כאלה שעשויים לקדמו במרוץ; למשל: השכלה וניסיון שרכש בחייו או כשרון טבעי שירש. אין דרך לנטרל יתרונות אלה ויש לקבל עובדות-יסוד כהווייתן. מאידך-גיסא, אם ימנע ממועמד שימוש במקורות פיננסיים - עצמיים או זרים (תרומות) - קשרים אופרטיביים, אירועי חשיפה שווי-כסף או קמפיינים ממומנים ביד רחבה ע"י בעלי הון או בעלי עניין, יהיה בכך משום תרומה נכונה וחשובה ליצירת איזון והוגנות במערכות בחירות עתידיות.

כאשר המימון מסופק ע"י המערכת הציבורית, ניתן לדאוג לכך שכל המועמדים, בין אם בבחירות למפלגות - כל המפלגות - ובין אם בבחירות לכנסת (או לראשות הרשויות המוניציפליות, לפחות), ימומנו באותם סכומים, באותה דרך, לפי אותן אמות-מידה ובאותו עיתוי. החלק המשלים עקרון זה, הוא מניעת תרומות מחוץ למערכת הציבורית. תרומות כאלה עשויות להזרים למאבקים הדמוקרטיים סכומים "דמיוניים" וחסרי כל שחר ענייני ולעוות כליל את המאבק הדמוקרטי. תפקיד מסע הבחירות איננו לטשטש את הציבור ב"שטיפות מוח" ובאינדוקטרינציה חסרת-שחר או מוטת-מטרה. תפקידו להציג לציבור את המועמדים, כישוריהם וניסיונם, מצעיהם ותוכניות הפעולה שעליהם הם מתחייבים ולשכנעו ביכולתם להגשים תוכניות אלה היה ויקבלו את אמון הציבור לכך.

מבחינה דמוקרטית, אני מעדיף מצב בו כל המפלגות יקיימו הליך בחירה מוקדם של מועמדיהן לכנסת. יש בכך סוג של מחויבות לציבור למצע ולדרך. אופיה של מפלגה ודרכי התנהלותה במערכות הפנימיות שהיא מקיימת לקביעת המצע, תוכנית הפעולה ו"נבחרת" המועמדים שלה לכנסת, הם חלק חשוב בדימוי הציבורי שלה. מפלגה איננה נכס פרטי של "המנהל" הזמני שלה; היא תמיד תנועה ציבורית. ראוי לה שתתנהל ככזו. מפלגה איננה קבוצת-אינטרס הבאה לתמוך בראשה, מפני שקודם להקמתה היו בנמצא בעלי-עניין שאפשרו לו באמצעות מימון או השפעות פוליטיות מסוגים אחרים, להקים לעצמו קבוצת-תמיכה אישית, שאותה יכנה בדיעבד מפלגה. לטעמי זו איננה דמוקרטיה טהורה; זו מראית-עין של דמוקרטיה. אם, כפי שנהוג לומר, אור השמש הוא "גורם החיטוי הטוב ביותר עבור החיים הציבוריים", הוא טוב וחשוב לא רק ברמת הליכי הבחירה לכנסת, אלא גם ברמת ההליכים המפלגתיים.

מרגע שהציבור מקבל על עצמו את נטל מימון המפלגות והפריימריז בהן, עליו לדרוש גם החמרת ההגבלות על מועמדים שלא יעמדו בקפידה על דרישות החוק. בהזדמנות זו שמחוקקים חוקי מימון לבחירות, צריך להשלים או לתקן גם את הלקוּנות הקיימים בחוקים ובנורמות שקובעים מי מתאים ורשאי לשרת את הציבור בתפקידים נבחרים. כך, למשל, מי שהורשע בפלילים בהרשעות הנחשבות חמורות (עם קלון וכו') לא יורשה עוד לשוב ולשרת את הציבור בתפקידים נבחרים - "צינון לתמיד". מי שיורשע בעבירות פחותות ערך - יידרש לצינון משמעותי (10 שנים). מאידך-גיסא, מי שנחשד ולא הועמד לדין, או נאשם ויצא זכאי "מחוסר הוכחות" - תפורסם לגביו על-כך הודעה פורמלית מטעם הפרקליטות. הודעה זו תופיע גם ברשומות ותחייב פרסום ביוזמת המדינה בכל אמצעי התקשורת ההמונית בהם פורסם בעבר מידע לגבי המעצר, החקירה או ההעמדה לדין. פרסום זה יהיה ללא תשלום למדיה מצד המדינה.

ראוי לשקול תיקונים נוספים בחוקים הקשורים לשמירת ההליכים הדמוקרטיים והתקינות הניהולית במערכות הציבוריות, למשל: קציבת תקופות השירות או מספר הקדנציות להן יוכל להיבחר מועמד ברציפות. מכלל זה ניתן לפטור רק נבחרי ציבור הנבחרים ישירות ע"י הציבור מדי פרק זמן קצוב (ראשי רשויות מוניציפליות, למשל), כאשר הבחירה לקדנציה שלישית ומעלה תחייב רוב מיוחס. אין להיבהל מהצורך בטיוב התהליכים הדמוקרטיים והניהוליים שלנו בשירות הציבור. צורך זה נולד על יסוד ניסיון תפעולי מצטבר במנגנונים אלה ואין טוב מניסיון בכדי להנחות ולהדריך מה לתקן וכיצד לעשות זאת.

לסכום: העובדה שמדובר ב"עוד הוצאה ציבורית" איננו חולשה בהצעה זו אלא להפך - העצמה. דמוקרטיה היא צורת ממשל לא זולה, ולטיוּבה המתמיד יש מחיר. המחיר של הסתאבות שאיננה מטופלת כראוי ומבעוד מועד גדול עשרת מונים. בין היתר הוא עשוי להיות ראשיתה של מחלה סופנית של כל חברה, אם אין היא מטפלת בנגע מבעוד מועד. טבען של מחלות אורגניות הוא שהן אינן מתות אלא עוברות טרנספורמציות ולעיתים אפילו מתחסנות במהלכן. יכולתו של האורגניזם החברתי (במקרה זה) להתמודד באמצעים של שיפור החיסון העצמי מול איומי הכרסום הפנימי, מעידים על חוזקו ולא על חולשה או בזבוז משאבים.