מרדכי ליפמן רבות נכתב על ה'סיפור היהודי' של מלחמת העולם השנייה. פחות נכתב על ועידת ואנזה. (Wannseekonferenz), שהייתה האבן הראשה לתהליך המפורט, שעכשיו נדרשו לו הגרמנים, להוציא לפועל את תוכניותיהם הנפשעות.
בכל מה שקשור ליהודים, הנאצים היו עקביים מאד. את התהליך שהוביל להשמדה הם החלו בשיטתיות אופיינית, על-ידי בידול האוכלוסייה היהודית מהאוכלוסייה הארית. זאת הם עשו בעזרת מקבץ חוקים מיוחד שנקרא לימים בשם 'חוקי נירנברג', אותו יזמו והגשימו, שבע שנים לפני ואנזה (15.9.35).
ב-1939 נעשה שלב נוסף להגשמת היעד: הקמת "לשכה מרכזית להגירת יהודים", על-ידי גרינג, בפיקוד היידריך. תפקיד הלשכה היה להכין, לכוון ולהחיש את ההגירה. המשימה העיקרית הייתה "לטהר" מיהודים את מרחב המחיה הגרמני על בסיס חוקי/משפטי, שבין היתר יאפשר לדכא מראש כל התנגדות לתהליך.
ואנזה הייתה ההתייחסות המעשית, המדוקדקת, הראשונה, לעצם התהליך הביצועי, שעמד עכשיו על הפרק: ההגליה, ואח"כ כפועל יוצא ממנה - ההשמדה. כל זאת כמובן לאחר שנוכחו הגרמנים כי השלב הראשון, הבידול, אכן צלח במלואו.
בוואנזה נוסח במדויק הפן המעשי שאחרי כל הצהרת הכוונות והחקיקה. היא הייתה בבחינת האור הירוק למהלך הבא. האסון, הפתרון הסופי, על-פי מכבסת המילים הנאצית, אותו המיטו הגרמנים על כל העולם היהודי שהיה בשליטתם
1. לניירות העמדה צורפה סקירה מספרית לפי ארצות, כולל ארצות שטרם נכבשו על-ידי הנאצים (אך היו מוגדרות כמיועדות לכיבוש, בתוכנית הפעולה של הצבא הגרמני). צויין כי מדובר ב-11 מיליון יהודים בארצותיהם השונות. היהודים, כך נאמר, יגויסו לעבודה במזרח. וכי במהלך העבודה יתרחש "תהליך התמעטות טבעי", שבסופו יישארו החזקים, שלהם "יינתן טיפול מתאים". עוד נאמר כי "תוך כדי הביצוע המעשי של הפתרון הסופי, אירופה תיסרק ממערב למזרח". היהודים יפונו ברכבות לגטאות-מעבר, ומשם, כפי שהתברר לימים. יחל המעבר למחנות השמדה.
באותו בניין - וילה ואנזה (בפרבר ואנזה שבברלין), התכנסו נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי. לפי המתואר, השיגו ריינהרד היידריך ("התליין"), שארגן את הוועידה, ועמד בראשה, ו
אדולף אייכמן, שרשם וערך את הפרוטוקולים, וסייע להיידריך בהכנת החומרים והתחקירים. אישור לכל ההחלטות שעסקו בביצוע היעד הסופי: השמדת יהודי אירופה. כבר בדברי הפתיחה ציין היידריך כי המשימה תצלח אך ורק אם ייווצר תיאום מוחלט בין כל זרועות הממשל הנאצי...
הוועידה התכנסה, ולא בכדי, בתווך ההיסטורי, שבין שני אירועים מכריעים בתולדות המלחמה: מבצע ברברוסה - 22.6.41 - פלישת הגרמנים לבריה"מ, ונצחונותיהם המדהימים, בעקבותיה, כולל כיבוש חלקים נרחבים ברוסיה האירופית, לבין הקרב על סטלינגרד (אוגוסט 1942 - פברואר 1943), שסימן את סופו של השלב האמור. הוועידה התנהלה אפוא, תחת הרושם של ההישגים הנאציים הגדולים, ותוך הכרה כי גרמניה בדרך לניצחון במלחמה, ובוודאי לשליטה מוחלטת בכל אירופה. הכוחות שברשותה, כך סברו המנצחים, עד אז, מסוגלים ל"ארגן" את אירופה מחדש. כולל הפתרון הסופי...
בשלב הזה של המלחמה נפגש הצבא המנצח לראשונה עם ריכוזים יהודיים גדולים מאוד לא רק בפולין אלא גם בבריה"מ. ומעתה ואילך החלו להתגבש אותם "פתרונות טכניים" לחיסולם, כולל השימוש בגז.
לאחר ועידה זו התקיימו עוד שני כינוסי השלמה לשם דיון בנושאים "משניים", האחד גורלם של היהודים שהיו נשואים ללא-יהודים, והשני עסק בנושאים טכניים שונים. בין היתר הודגש בו כי מקימי המחנות נדרשים לבנותם ליד מסילות הברזל, כדי להקל על השינוע של מיליוני היהודים העתידים להגיע אליהם...
על-רקע הידיעות על התחמשותה המהירה של אירן, ועל "תוכניותיה" ביחס לישראל, ראוי לחשוב/לזכור גם את האירועים ההם.