|
|
מול המרקע [צילום: דניאל שטרית /פלאש 90]
|
|
|
|
|
מול המרקע. שוב אינני יודע אם העולם חורג מציריו וסובב פרוע ובלתי צפוי או אם חלשה כבר דעתי ועולם כמנהגו, ורק אני משום מה שוב אינני רואה אלא שיגעון במקום בו שולט ההיגיון הצרוף. הנה אומרים כי נשק גרעיני בידי זוטרות לוחמניות מאיים על שלום העולם, ובאותה נשימה מאיימים לתקוף בנשק גרעיני המאיים על העולם, מדינה חמושה או מתחמשת בנשק גרעיני המאיים על שלום העולם.
מה קורה? בין כך ובין כך נואשו נגידי העולם משלום בעולם? גרעין גדול ישמיד גרעין קטן שיכול לבדו להביא את האנושות על סף קיצה? מכל מקום תיוותר רק פטריה אחת...?
ואומרים שזה סביר.
ואני לא מאופס עוד, אולי, כי לבושתי אינני רואה שזה סביר כלל וכלל, ועודני מאמין כי במקום שהדיבורים כבר כשלו אין ברירה אלא לדבר עוד ועוד. זה סביר? אני מזפזף. מרקע מכאן. מרקע מעבר לים. מרקע מאירופה. מרקע מרוסיה. מן המפרץ. כל מרקע סיפור הנוגס במרקע אחר. יחד מרקע מפוצל שאי-אפשר שיספר כל כך הרבה שבבי אמת שעולים יחד כדי טירוף או כדי פסיפס רציונלי בתכלית המשאיר אותי בוהה בו כתמהוני...
ואין ברירה. אני לא מחשיך את המרקע, כי אולי, כי אולי...
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
