לשנות את הפקודות

חיפושים נרחבים אחר זורק סלע השיש על ראשו של לוחם דובדבן הי"ד סמ"ר רונן לוברסקי בן ה-20 במותו, שנהרג כתוצאה מכך. ומה על חיפוש אחר - "מי נתן את הפקודה" בצה"ל, שלא לפתוח באש כאשר תרים אחר מבוקשים? מי המפקד שמבקש שצה"ל "יכיל" את הלחימה נגד רוצחים, זה שסבור שלשלוח חיילים לקרב, בלי לתת להם חופש פעולה - זו גבורה, התאפקות, ליברליות, נאורות, הידיעה שצריך להבין ולהכיל את הצד האויב...

כלי הנשק התקני הבסיסי של החייל הוא רובה. כלי נשק זה ניתן בידי החייל כדי שיוכל להגן על עצמו וכדי שיוכל להרוג את האויב. אבל אם קיימים איסור והגבלות בשימוש ברובה, הרי הוא הופך למיותר ואפילו למטרד והוא מכביד על חופש הפעולה. ובכול זאת מציידים בכול הצבאות את החיילים ברובים גם כשהם בתפקידי שיטור בקרב אוכלוסייה אזרחית, קל וחומר בעת לחימה. בקרב כל הצבאות יודעים את כללי המשחק, שאומרים כי כל עוד מטפלים בהפגנה מסודרת או בהתפרעות זוטא - הרובים נצורים, וכאשר המפגינים עוברים את הגבול המותר או המובן - ניתכת אש מהרובים. כאשר מבינים זאת, חוסכים בחיי אדם, ובעיקר נחסך מוות טראגי, כמו שראינו השבוע.

ישראל גזרה על עצמה כללי משחק חד-צדדיים, המחייבים רק אותנו: למתפרעים בקסבות ובכפרים של יו"ש מותר להטיל בחיילנו אבנים, סלעים, ברזלים, גרזנים, מאכלות ובקבוקי תבערה, שתכלית כולם לפצוע ולהרוג את בנינו, כי הם יהודים. לפי כללים אלה מותר לחיילנו לרוץ אחריהם עם חגור מלא וכבד, לנסות לדגדג אותם בכדורי גומי ולהשתעל בשל הגז המדמיע, דבר שמאפשר למתפרעים לברוח ולבחור זירת התנגשות אחרת.

כול עוד ספגו חיילנו קללות ועלבונות על מדינתם, דגלם, צבאם, אמותיהם ואחיותיהם - היה זה לגיטימי לדרוש מהם חריקת שיניים והתאפקות. אבל כאשר מתנכלים לחייהם, כאשר סכינים וסלעים מתעופפים כמו כדורי עופרת ופגיעתם קטלנית - האם מוצדק ולגיטימי לתבוע מהלוחמים התאפקות כדי שימשיכו להיות מטרה למתפרעים? לא רק כבודם וכבוד המדינה נרמסים, הם הופכים ללא הצדקה למטרות חיות כשהם נשלחים למשימות בתנאים לא הוגנים ולא צודקים.

פתיחה באש

מומחי תקשורת מדווחים שבעולם ה"נאור" מבינים כלגיטימי כאשר צבא משתמש בנשקו להדיפת התפרעויות ורואים כאיסור חמור את השימוש באלות כנגד אזרחים... לפיכך, הגיעה העת לשנות את פקודות הפתיחה באש: יש לירות אש חיה במי שבא לפגוע בחיילים באבנים ובברזלים. הרי מצוות ההגנה העצמית גורסת: "הבא להרגך - השכם להרגו" (במדבר רבה כ"א, סנהדרין ע"ב). מאחר שברור שזה יחסוך את חיי חילינו, והיהדות רואה בחיי אדם ערך עליון ומצווה על שמירתם.

הקב"ה מגן עלינו מפני אויבינו על-ידי חוד החנית - הוא הצבא. קול ה' בכוח קול ה' בהדר. יום-יום, שעה שעה עומדים חיילנו על המשמר בגבורה. רובצים במארבים ימים ולילות ומסתערים על מרצחים שמים נפשם בכפם ומצילים חיי רבים מפיגועים קשים. לצערנו שופטי העליון וגם מנהיגים פוליטיים, חיים להם במעין בועה משלהם, ואינם מודעים לאשר יש לעשות כדי להלום כראוי באויב ולרשת את הארץ. אוי לעם שאלה הם המחליטים בחייו.

"ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך (דברים ח טז- יז).

הברית אשר נשבע לאבותייך היא הברית לרשת את הארץ בפקודה שתינתן לחיילי ישראל. ולא "פקודות ההכלה". הפקודה שיגשים הצבא כדי שנחזה בהגשמת נבואת עובדיה: "והיה בית-יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר. וירשו הנגב את הר עשו והשפלה את פלשתים וירשו את שדה אפרים ואת שדה שמרון ובנימין את הגלעד. ועלו משעים בהר ציון לשפט את הר עשו והייתה ל-ה' המלוכה" (עובדיה א יח כא).