21 ישראלים הרוגים ו-26 ישראלים פצועים, חלקם קשה. זהו קציר הדמים, פרי המרורים של הנדיבות הישראלית הקרוי - איחוד משפחות...

כך מספרת לנו הסטטיסטיקה היבשה אותה הביאו לוועדת חוץ והביטחון נציגי השב"כ (הדיון התקיים ביום שני האחרון (28.5.2018). את הדיון יזם אבי דיכטר, יו"ר הוועדה.

אלא שהנתונים דלעיל אינם כל הסיפור. נציגי השב"כ ציינו כי מאז החל גל הטרור הנוכחי (2015), היו 93 ממקבלי המעמד החדש בישראל מעורבים ב-26 פיגועים שנציגי השב"כ הגדירו כ'משמעותיים', לעומת 13 פיגועים ביטחוניים "בלבד", שאוכלוסייה זו הייתה מעורבת בהם קודם לכן, בשנים 2001 - 2014. עוד צוין כי 27 קטינים היו מעורבים באירועי טרור אלה. כלומר אחד מכל אותם שלושה ערבים (בקירוב), שזכו להיות מגשימי איחוד משפחות בישראל, ביצע מעשה טרור... והרג או פצע ישראלים...

קיום הדיון הזה נבע מהצורך לבחון הארכה בשנה נוספת של תוקף התיקון לחוק האזרחות והכניסה לישראל. הנתונים הדהימו את חברי הוועדה. יו"ר הוועדה אמר: "קיבלנו מנה כפולה של פיגועים בהשוואה ל-14 השנים שקדמו לתקופה האמורה. קל לשער מה היה קורה ללא התיקון לחוק האזרחות שבלם את התהליך האמור" .

הנושא הזה מביא אותי לבעיה אחרת. ההרתעה הישראלית המתפוגגת ומתאיידת מול פיגועי הטרור המתרבים. הרתעה זו נעלמת, ככל שהרשות הפלשתינית "משכללת" את הדרכים לפיצוי המפגעים ומשפחותיהם. למעשה פילסה להם נתיבים, כיד הדמיון הטובה עליה, אל האושר ואל העושר. הם כולם הופכים (כולל בני משפחתם של המפגעים), במחי פיצוץ-דמים, ובהעדר עונש מוות בישראל, לשאהידים, או לחלופין לבעלי בתים ולמוצצי נרגילות אמידים, בפתחי בתיהם... לעיתים גם בעלי תארים אקדמאיים, בתום תקופת מאסרם. הריסת הבתים במתכונתה הנוכחית, הפכה להיות מעשה גרוטסקי, כאשר התברר כי ארגוני זכויות אדם, אף שאין להם מעמד של צד בסכסוך, מורשים להופיע בפני בית הדין, ולטעון את טענותיהם כנגד התביעה. הם עושים זאת בלהט רב, כדרכם בקודש.

מסלול ארוך

מאידך ביהמ"ש מקפיד להגביל את הענישה הישראלית רק... לקומה המסוימת בה גר המחבל ולפעמים נפגע מכך רק אחד הקירות בבית או רק סף החלון בלבד... כמובן שמשפחת המחבל זוכה לתהילה בכפרם ולפיצוי כספי מלא על ההרס שנגרם לביתם.

לא ניתן להעריך בכמה קרבנות אדם עולה ההתפוגגות הזו של ההרתעה הישראלית. לא ייפלא לכן שבשנים האחרונות חזר והעלה שוב, במיוחד באמצעי התקשורת, הרעיון כי יש להמיר את כל אמצעי ההרתעה למיניהם, באמצעי אחד ויחיד שבכוחו להרתיע, והוא גירוש משפחת המחבל ממקום מושבה. מוטי יוגב (יו"ר ועדת משנה לענייני יהודה ושומרון בוועדת החוץ והביטחון וחבר בוועדות המשנה שלה), הגיש בנושא זה הצעת חוק המתירה לגרש משפחות מחבלים. ההצעה נותנת סמכות למפקד הצבאי לתת צו גירוש לקרוב משפחה מדרגה ראשונה של מחבל, בתוך שבעה ימים מעת ביצוע הרצח או הניסיון לרצח, ולקרוב משפחה שעודד את המעשה או לא מנע אותו. החוק מגדיר כי הגירוש יהיה מחוץ למקום מושבה של המשפחה אך לא מפרט לאן.

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי "בגירוש מיידי של משפחת המחבל הרוצח יש הרתעה והיא מצילת חיים, אך כשההליך המשפטי נמשך שבועות וחודשים - ההרתעה אובדת. בגירוש מאוחר אין הרתעה, אלא רק גרימת כעס והתססה בקרב בני המקום והסביבה".

אף שהחוק עושה עכשיו את דרכו במעלה הדרך ולפניו עדיין מסלול ארוך ותלול של קריאות בכנסת (ראשונה, שנייה ושלישית), ראוי שחברי הכנסת יתלכדו סביבו ויאפשרו את השלמת הליך החקיקה בהקדם. חוק זה עשוי לחסוך בחיי אדם, לנסוך דם חדש בעורקיה המסתיידים של ההרתעה הישראלית, ולעבות את מיסוך המגן על המתיישבים היהודיים ביהודה ובשומרון. חוק הגירוש הוא חוק מציל חיים. על הכנסת לראות בחקיקתו פעולה בעלת חשיבות מיוחדת.

יש לציין כי גם בסיום החקיקה בכנסת, לא תושלם המלאכה. קרוב לוודאי שהוא ימשוך עתירות רבות של ארגונים הדואגים לזכויות הפרט (בתנאי שהוא פלשתיני, ולא יהודי כמובן). לכן המאבק המשפטי הצפוי סביבו עוד עתיד להתרחש במלוא עוצמתו. אולם על הכנסת לעשות את הצעד הראשון. צעד שיש בו משום הבעת דעה חד-משמעית והגשת תרומה ברורה לעידוד ההתיישבות באזורי איו"ש.