ההתייחסות הסינית למלחמת סחר עם ארה"ב

נקודת המוצא של הסינים בהתייחסותם לאפשרות למלחמת סחר עם ארה"ב מקבלת את עובדת היותה של ארה"ב וְכָּלְכָּלָתָה חזקות מסין וְכָּלְכָּלָתָה, גם אם הפער בין שתי המעצמות הולך ומצטמצם בקצב די מהיר. בחינה זאת, האסטרטגיה הדיפלומטית של סין מכתיבה קיום יחסים טובים והוגנים עם ארה"ב וניסיון מתמיד להימנע מהתנגשות אם ארה"ב ובתנאי שהעקרונות היסודיים שעל-פיהם מתנהלת סין לא ייפגעו.

דוגמה לכך היא התגובה הסינית להצהרה של טראמפ מיד לאחר שנכנס לתפקידו ודיבר על צמצום הגרעון במאזן הסחר של ארה"ב עם סין. בעקבות ביקורו של טראמפ בסין, היא החליטה על הגדלת מרחב הפתיחה של השוק שלה ב-250 מיליארד דולר כמחווה המוכיחה את רצונה ביחסים תקינים עם ארה"ב.

אלא שהמחווה הזאת, למרות גובהה, לא הספיקה לטראמפ. מיד כאשר שב לוושינגטון הוא חתם על חוק התיירות לטאיוון (שיותר מכל הוא דקירה בעינה של סין) ועל 301 חקירות הנוגעות לסין ויצר דרישה חדשה להקטנה של 100 מיליארד דולר בגירעון המסחרי של ארה"ב מול סין. סין שיגרה מיד משלחת רמת דרג לארה"ב לצורך דיון על כך, אבל בכך לא היה די. ארה"ב הכריזה מיד על הגדלת מיסוי על מוצרים תוצרת סין בגובה 50 מיליארד דולר, מה שגרם לסין לשים קץ לגבולות סבלנותה ולהחליט על צעדי גמול. הסיבה לכך שסין הגיעה לקץ גבול סבלנותה הייתה כי עתה נגעה ארה"ב בעקרונות הבסיס הסיניים שעליהם סין איננה יכולה ואיננה מוכנה לוותר.

ראוי לבחון את הדרישות האמריקניות מסין שהחלו עוד לפני כעשור, מעת שסין הצטרפה לארגון הסחר העולמי (WTO):

1. הגדלת היצוא החקלאי האמריקני לסין וקיצוץ הסובסידיות הממשלתיות הסיניות לחקלאות;

2. הקטנת גובה התעריפים על מכוניות אמריקניות;

3. הקטנה עד כדי ביטול הסיוע של ממשלת סין לחברות הממשלתיות הסיניות והוצאתן מהשוק;

4. הגדלת רכישת מובילים למחצה (semiconductors) ומוצרי אנרגיה אמריקנים על-ידי סין;

5. הגדלת הפתיחה של השוק הפיננסי הסיני לגורמים אמריקנים;

6. חיזוק הפיקוח על קניין רוחני בעיקר על-ידי ביטול ההתניה המסחרית הסינית של טכנולוגיה כמפתח לאפשרות לכניסה לשוק.

אלה, כמובן, רק חלק - היותר עקרוני, של הדרישות האמריקניות.

מכל מקום, טראמפ הכריז על צעדים שלהערכתו יוכלו להוביל להקטנת החוב האמריקני לסין בגין סחר בסדר-גודל של 100 מיליארד דולר, מה שבעצם תבע מסין ויתורים מעבר למה שסין התחייבה עליו כאשר הצטרפה לארגון הסחר העולמי.

תפיסה פילוסופית

מנקודת הראות הסינית, הדרישה האמריקנית לבטל סובסידיות לחקלאות ופתיחת סין ליבוא בלתי מוגבל של מוצרים חקלאיים אמריקנים לסין פוגעת באחד מעקרונות הבסיס של סין - במקרה זה, שעל סין להיות עצמאית לחלוטין בכל הנוגע לייצור מזון בסיסי. זאת הינה מוסכמת יסוד שסין מקפידה עליה מאז ומעולם והיא זאת שמכתיבה את מדיניות הייצור והייבוא החקלאיים של סין. מוצרים נוספים אפשר לייבא. כך, ב-2017, כ-90% מכ-100 מיליארד הדולר של מוצרי חקלאות שיובאו לסין היו גרעיני סויה ותירס כאשר חלקם של מוצרים בסיסיים כגון אורז וחיטה, היה מזערי. זה נובע מהמדיניות של ביטחון תזונתי ואבטחת מזון הנובעת מהקרונות שנזכרו כאן, שבבסיסם עובדת היותה של סין מדינת של כ-1.4 מיליארד נפש.

סין מייצרת כ-600 מיליון טון של גרעינים מדי שנה. זה מהווה את הבסיס. יבוא גרעיני סויה ותירס בא כדי לשפר את סטנדרט המזון הסיני, לצד גידול חזירים, שמן כבוש, תוצרי גרעינים וכיו"ב). במקרים קיצוניים, אם מסיבה כלשהי לא יהיה יבוא, השורה התחתונה של המדיניות הסינית תבטיח של כל אזרח בסין אומנם יאכל פחות מוצאי שמן או תוצרי גרעינים, אבל לכל אזרח סיני יובטח מזון מייצור עצמי ועל-בסיס החקלאות המקומית. זו תפיסה פילוסופית בת אלפי שנים. בשנות השבעים המוקדמות בדיון בין סינים ואמריקנים שהתקיים בגין הטענה האמריקנית על מדיניות הילד האחד של סין טענו הסינים כלפי האמריקנים דבר אחד: אנחנו, הם אמרו, מחויבים לכך שלהבדיל מהמצב בארה"ב בו יש מי שמת מרעב, אצלנו איש לא יחסר מזון, גם אם זה יהיה מזון בסיסי בלבד.

בדיוק משום כך, ממשלת סין מקציבה מאות מיליארדים לסבסוד החקלאות. סובסידיות לחקלאות כוללות אורז, חיטה ותירס. כך, גם אם מחירי המזון הבינלאומיים יהיו נמוכים בהרבה, הממשלה הסינית יכולה להבטיח שהייצור החקלאי בסין לא יושפע מכך. למשל, אם המחיר הבינלאומי של אורז הוא כ-3,000 יואן לטון, המחיר שמבטיחה הממשלה הסינית, כולל איסוף ואחסון, הוא 3,900 יואן. המחיר הבינלאומי של כותנה מגיע ל-14,000 יואן לטון ואילו המחיר בסין לכותנה מאוחסנת המובטח על-ידי הממשלה הסינית הוא 19,000 יואן לטון. ארה"ב מלינה על כך ודורשת כי ממשלת סין תחסל את הסבסוד שהיא נותנת לגרעינים, מה שמאפשר מחיר שוק פנימי גבוה, כדי שהיא תוכל להציף את השוק הסיני במוצרי חקלאות זולים, תוך הגדלת חלקם של היצרנים האמריקנים בשוק החקלאי הסיני. סין מצידה החליטה לאפשר ייבוא רב של מוצרי-משנה, למשל: גרעיני סויה. הדרישה האמריקנית לשנות את מבנה השוק החקלאי בסין נתפסת שם כאיום אסטרטגי היכול להשפיע אל יכולתה של סין לייצר מזון בסיסי בְּעֽתּוֺת חרום. האמריקנים - וגם אחרים - לא מבינים מדוע לא לקנות גרעינים בשוק הבינלאומי כאשר מחירי הגרעינים בשוק המקומי בסין גבוהים ממחירי השוק הבינלאומי.

מנקודת הראות הסינית התשובה היא פשוטה. אם הממשלה הסינית לא תגביה את מחיר הגידול והאחסון של גרעינים, יהיה זה בלתי-רווחי עבור המגדלים לייצר מזון. אבל מעבר לכך, אדמות לא-מעובדות יֽיזָנְחוּ וְיֽינָטְשׁוּ, מה שיגרום לכך שסין לא תוכל להבטיח את יכולת האספקה העצמית של מזון בסיסי בשיעור של 300 מיליון טון הנדרשים לשם-כך. יתרה מכך, נטישת אדמות שעתה הן מעובדות תגביר את סכנת הַמֽדְבּוּר שסין נאבקת בה ואשר יש לה השלכות (גם ברמה העולמית) על האקלים, משהו שטראמפ כלל לא מאמין או מבין בו.

יכולת טכנולוגית מרשימה

אבל מעבר לכך, נשאלת השאלה מדוע מחיר השתילה והעיבוד של החקלאי הסיני גבוה מהמחיר הבינלאומי. התשובה לכך נעוצה בשני גורמים. ראשית, ביחס בין מספר האנשים בסין ובין כמות האדמה שניתן לעבדה. נכון לעכשיו, כמות האדמה שניתן לעבדה לנפש בסין נעה בין 1.3 דונם ל-2 דונם. זה כשלעצמו אינו מאפשר תיעוש אינטנסיבי של החקלאות המבוסס על טכנולוגיה. אבל מעבר לכך, יש גורם נוסף. למרות היכולת הטכנולוגית המרשימה של התעשיה העירונית הסינית, היא אינה מספקת והיא איננה מסוגלת להכיל את כוח העבודה העודף המגיע מהאזורים הכפריים. בשלושים השנים האחרונות, קצב הגברת העיור בסין היה מתון, בשיעור של כ-1.2% בשנה. זה איננו מספר מבוטל כל ועיקר, המגיע כדי 10 מיליון עובדים מהאזורים הכפריים המהגרים לערים לצורך עבודה מדי שנה. הסינים שומרים על קצב זה, בין השאר כדי למנוע צמיחת אזורים עירוניים מוזנחים (slums) כפי שהדבר קורה בברזיל, בהודו, ואפילו בארה"ב.

לשאלה מתי ניתן יהיה להשלים רפורמה שתאפשר תעשיה חקלאית מספקת עונים הסינים כי זה יוכל לקרות רק כאשר תשודרג התעשיה הסינית לרמות גבוהות כך שתהייה לה תעשיה עצמאית בתחומי התעשיה האוירית, תעשיית מכוניות, תעשיית מוליכים למחצה, תעשיות ביוטכנולוגיות והיו-רפואיות וכיו"ב. זה יאפשר יצירת מקומות עבודה נוספים בקנה מידה גדול דיו כדי לקלוט עובדים שייפלטו מהעיסוקים החקלאיים תוך יצירת איזון בין הסקטורים החקלאי והתעשייתי. רק זה יאפשר ביצוע מוצלח של רפורמה אגררית ורמת תיעוש גבוהה של החקלאות.

הסינים סבורים כי שדרוג התעשיות הסיניות ישפיע על אינטרסים בסיסיים של המערב ולכן ינסה המערב להתמודד עם תהליך כזה, כנראה באמצעות מלחמת סחר הנובעת, לדעתם, בדיוק מתוך הפחד משדרוג התעשיה הסינית ומתוך חשש שזה בדיוק מה שקורה בסין כעת חיה. זו הסיבה להתנהגותו של טראמפ, לדעתם.

מנקודת הראות הסינית, מלחמת סחר מחייבת את סין להתנגד לכל שינוי במדיניות הסובסידיות שלה לייצור הגרעינים, לכל פתיחה של שוק המזון הבסיסי לתחרות חופשית ולהצפת השוק הסיני במוצרי חקלאות בסיסיים. מבחינתם, זו התנגדות הכרחית עד לרמת התנגדות "בכל מחיר".

נקודה חשובה נוספת בניגוד האינטרסים שבין ארה"ב וסין היא כל נושא החברות הממשלתיות הסיניות. גם כאן מבחינת הסינים מדובר בנקודה מהותית. הסינים יהיו הראשונים להודות כי לחברות ולמפעלים הממשלתיים יש שם רע וכי הם נחשבים כמוקדים של שחיתות וחוסר יעילות. אולם בשנים האחרונות יש מאבק אמיתי ונחרץ בשחיתות (פחות בחוסר היעילות). ומעבר לכך, מנקודת הראות הסינית יש לחברות הללו שלושה תפקידים מרכזיים:

1. יצירת איזון בין תחומים מרכזיים של הכלכלה הסינית;

2. הבטחת זרימת תוצר חברתי אל המרחב החברתי;

3. איזון בין השקעות ישירות בסין ובין השקעות סיניות בחו"ל, לרבות תוכנית העל של ה- One Belt One Road המיועדת לחבר את סין עם אירופה באופן הדוק, בהשראה של דרך המשי ההיסטורית.

אשר לנקודה הראשונה, מעניין לבחון את סיפור גרעיני הסויה. לפני שהצטרפה ל-WTO, סין הייתה היצרנית השלישית בגודלה בעולם של גרעיני סויה. היא ייצרה למעלה מ-15 מיליון טון מיד שנה. אחרי שהצטרפה ל-WTO, סין הנהיגה ליברליזציה בשוק הגרעינים. הצפת השוק הבינלאומי והמחיר הנמוך של גרעיני סויה בארה"ב גרמו לייצור שמן סויה בכמויות אדירות. מבחינת סין, זה גרם לכך שאזורי גידול סויה רבים בצפון מזרח סין היו צריכים לעשות הסבה ליבולים אחרים. ב-2004, משרד החקלאות האמריקני, תוך שיתוף פעולה עם גורמים בשוק, הצליח לעשות מניפולציה על מחירי גרעיני הסויה שגרם לזעזועים בחברות הסיניות העוסקות בסויה עד כדי כך שב-2006, שוק שמן הסויה בסין נשלט על-ידי גורמים זרים, לא סינים. לאחר ההשתלטות על שוק הסויה, עברו גורמי שוק זרים מרכזיים אל שוק גז צמר הכבשים.

הכרזת מלחמה

החל ב-2007, מחיר גרעיני הסויה בארה"ב החל לעלות מ-500 יואן לטון עד שהגיע ביולי 2008 ל-1,650 יואן לטון. מחיר שמן הסויה שילש את עצמו בתקופה ועלה מ-5,000 יואן לטון ל-15,000 לטון. זה הביא גם לעלייה במחיר מזון בסיסי כמו חזיר, שקפץ ל-40 יואן לק"ג, דבר שהביא למרירות רבה בכל רחבי סין ואילץ את ממשלת סין להתערב.

כך, במארס 2008 החלו חברות ממשלתיות ייעודיות לאסוף ולאצור גרעיני סויה. במידה רבה הייתה זו הכרזת מלחמה על ההון הבינלאומי. באוגוסט 2008 פרץ בארה"ב משבר פיננסי כשלצידו נרשמה עלייה עלייה במחירי גרעיני הסויה. סין, כחלק מהמדיניות שהתייחסה לגרעיני סויה כאל מצרך אסטרטגי, קנתה יותר מ-7 מיליון טון של גרעיני סויה בשוק החופשי, מה שאיפשר לה לייצב את מחירי הסויה ומצריה בסין. והנה, למרות שהשוק המקומי של סין בגרעיני סויה התרסק, הרי שמאז ההון הבינלאומי חדל לנסות לתמרן את מחירי גרעיני הסויה. כל זה לא היה אפשרי בלי החברות הממשלתיות הייעודיות של סין.

לעניין הנקודה השנייה. צריך לזכור שסין הינה מדינה אשר מזה אלפי שנים מקיימת מְחוּיָבוּת שלטונית לרווחה חברתית כחלק מהסדרי השלטון והציות לשלטון. יכולתה של סין לשמור על מחירים עממיים של תחבורה (כרטיסי נסיעה באוטובוסים, ברכבות - לרבות הרכבות המהירות, ברכבות התחתיות ואפילו בתחבורה האווירית), של מים, חשמל, גז ואינטרנט וכיו"ב הינה תוצאה של סבסוד מוצרים על-ידי המדינה באמצעות החברות הממשלתיות הייעודיות.

ואשר לנושא ההשקעות, גם אלה נעשות בעיקר דרך חברות ממשלתיות. לפיכך יכולה ממשלת סין לכוון את ההשקעות הזרות בסין (וגם את ההשקעות הסיניות בחו"ל) כך שאלה יתאמו להעדפות האסטרטגיות של סין. המערב איננו מאושר מזה ויש הגורסים כי הוא אף חושש מהחברות הללו. לכן גם דורשים האמריקנים את סילוקן של החברות הללו מהשווקים. גם בכך יש פער מהותי בין העמדות והאינטרסים של סין ושל ארה"ב.

נושא נוסף שבו הפער בין ארה"ב וסין גדול במיוחד הוא זה של הקניין הרוחני. מה שמעניין כאן הוא שנקודת המחלוקת העיקרית איננה האשמה של סין בכך שהיא לא מכבדת קניין רוחני (שזה שם מכובס לגניבת קניין רוחני) אלא הדרישה האמריקנית שסין תבטל את הדרישה שכניסה לשוק הסיני תחייב את הנכנס גם בהעברת הטכנולוגיה לסין, מה שמבחינת סין יאפשר לה להתקדם מבחינת כושרה הטכנולוגי. האמריקנים טוענים שכך הולך לאיבוד קניין רוחני בשיעור של כ-300 מיליארד דולר ולפיכך, שדרישתה של סין להעברה טכנולוגית איננה סבירה. כנגד זאת, הסינים טוענים כי זה חלק סביר ממחיר הכניסה לשוק שגודלו מאפשר לנכנס לעשות עסקים ולהרוויח. הדרישה הזאת, בעיני הסינים, היא - כפי שהם מגדירים זאת - "הגיון של גנגסטרים" משום שמאז 1990 הפעילו ארצות המערב בראשות ארה"ב את הסכם וואסנאר (Wassenaar) שעניינו מוצרים דו-שימושיים (כלומר, מוצרים שאולי ניתן להשתמש בהם גם לצרכים צבאיים) כדי לבנות מה שהסינים רואים כמצור המכוון כלפי סין. זאת משום שברשימת ההסכם מצויים מאות מודלים - לרבות מכשירים מדויקים, מכשירי מדידה וכלים מדויקים וציוד-מפתח. בכך התנהגה ארה"ב בחומרה יתרה. מאז מחצית העשור הקודם הטילה ארה"ב מאות פעמים וטו על יצוא של מכשירים וכלים כאלה לסין ובכך הכריחו את סין לקנות ייצור של טכנולוגיה מתקדמת בארה"ב במקום לייצר אותו בסין ולפתח את התעשיה המתקדמת שלה ועל-ידי כך, להשאיר את התעשיה הסינית ברמה בסיסית ונמוכה. מבחינתה של סין זה מזכיר לה ימים שחורים בהם הייתה סין קולוניה של מעצמות המערב ולפיכך, זה לבדו הינו טעם מספיק כדי לומר לכל מי שרוצה ליהנות מהשוק הגדול שהיא מציעה שיקנה כרטיס כניסה בדמות העברה של טכנולוגיות.

הסינים מתרעמים על תלונות האמריקנים באשר לתעריף בגובה 25% המוטל על תעשיית הרכב כאשר התעריף על תעשיית הרכב המקומית בסין הוא רק 2%. אלא שבעניין זה הסינים נסמכים על הסכם הכניסה שלהם ל-WTO. כבר שם מופיע התעריפים הללו. מבחינתם של הסינים, אין כאן כל מקום לריב ומדון או אף ויכוח. יתרה מכך, הסינים שואלים מדוע אסור להם לפתח תעשיית רכב עצמאית, שלהם, בעיקר כאשר הם מאפשרים לכל יצרניות הרכב האמריקניות, האירופיות, היפניות והקוריאניות להקים מפעלים בסין - מה שממילא קורה זה שנים. ועוד, התעשיה המקומית חשובה לסינים גם משום שהיא מהווה מקור גדול לתעסוקה, שהיא מחויבות אסטרטגית סינית. הטענה מתעצמת כאשר במקביל מצרה ארה"ב את צעדיהם של תעשיות סיניות מתקדמות או אף אוסרת לחלוטין את כניסתם לשוק האמריקני - והם מביאים כדוגמה את יצרנית הטלפונים הסינית חווה-ווי (Huawei). מבחינת הסינים, תעריפים, כמו גם מגבלות על השקעות זרות, הם עניין של ביטחון לאומי המבטיחים את התקדמותה של סין והפיתוח התעשייתי שלה. זה מבחינתם חלק עקרוני של יכולתם להבטיח מה שהם מכנים "קערת האורז" או תנאי מחיה מינימליים לכל אחד מה-1.4 מיליארדי סינים.

כלומר, הפער בין סין וארה"ב הוא, מבחינת סין, עניין אסטרטגי מבחינה ביטחונית וכלכלית ולכן מרחב התמרון וכמות הוויתורים שסין יכולה להרשות לעצמה הם מינימליים בלבד. הדיונים שסין הזמינה את ארה"ב אליהם כדי לפתור את אי-ההסכמות בין שתי המעצמות מוגבלים על-ידי הדרישות האסטרטגיות של סין. וצריך לזכור: סין מוכנה לשלם מחיר כלכלי כדי לשמור על דרישות אלה, בין השאר משום שעל כל צעד אמריקני - למשל: הטלת מכסים - יכולה סין להשיב בצעדים משלה ומי שמשלם את המחיר הגבוה יותר תהייה כנראה ארה"ב, למרות שארה"ב היא היותר חזקה מבין שתי המעצמות האדירות הללו.