לא קל לדבר לעניין <br>

עמוס גלבוע הוא קצין מודיעין בכיר בדימוס וכותב פרשנויות והערכות לכתבי עת שונים ובכללם מדור הדעות במעריב. עם דעותיו והערכותיו ניתן להתדיין ולא אחת גם מצאתי שאינן "מנחשות" נכוחה את האירועים בשטח; דבר מובן וצפוי שכן מאז חרב בית המקדש, כידוע, פסה נבואה מישראל.

עם זאת, לעיתים אני מוצא שדבריו דומים דמיון מדהים לעמדות הגורמים הרשמיים בצה"ל אף כי הן מבוטאות במילותיו שלו. צה"ל יכול, רשאי וצריך להציג את עמדותיו באמצעות הגורמים המקצועיים העומדים לרשותו, בראש וראשונה דובר צה"ל, אבל צה"ל אינו צריך לעסוק באופן ישיר או עקיף בשטיפת מוח לאזרחים. כאשר קצינים בכירים נרתמים ל"תמיכה בצה"ל" במחלוקת בינו לבין הממשלה, כחלוצים לפני מחנה האופוזיציה, או תחת הגדרות שונות ומשונות שעיקרן "סיוע לחברים לנשק", פסול הדבר בעיני; שכן שזורים בעשייה זו אינטרסים שונים, טהורים יותר וטהורים פחות. כך או כך, עדיף שלא יהיו אלה מורי הדור אלא יזוהו כמגויסים מטעם; ההגינות מחייבת. אינני יודע אם הפעם מדובר במהלך מתואם או בהתנדבות "מונוכרומטית". אם זו סתם תאונת-עבודה, אני מתנצל.

במאמר: "קל לדבר"¹ כותב גלבוע: "הבעיה בהצעות לפתרון המשבר מול עזה היא שרובן מתייחס ל"מה צריך לעשות" ולא "למה אפשר לעשות"...". זו כמובן יטה בדוקה וקלה להתחמק מדיון אמיתי וענייני בהשגות המושמעות, אבל זו גם שיטה לומר בדרך פסאודו-אלגנטית "אל תבלבלו את המוח" או "אל תעסקו במופלא מכם"; כך או כך הדברים אינם מקובלים עלי. "מה צריך לעשות" היא שאלה רלוונטית אחת מרבות ו"מה אפשר לעשות", היא שאלה רלוונטית נוספת. אלה שאלות משלימות ולא שאלות המוציאות זו את זו.

"מה צריך לעשות" לעולם אינה ניתנת באותה רמת פירוט כמו "מה ניתן לעשות" או "איך צריך לעשות" את מה שניתן. בכל אתגר שניצב לפנינו אנו מטפלים במספר שלבים: זיהוי הבעיה, הצעת דרכי פתרון, קביעת או הערכת המחיר לכל דרך והחלטה כיצד לנהוג; עזה אינה שונה בכל אלה. למען הבהירות אני מזכיר, שגם הימנעות מפעולה והשארת המצב הקיים על-כנו, היא דרך פעולה שיש לה מחיר.

פיקוד ישיר

תפקיד הציבור איננו להחליף את הממשלה או הקבינט בהנהגת המדינה, אלא כאשר מתקיימות בחירות. תפקיד הציבור הוא לומר אם הוא מרוצה או איננו מרוצה מהמצב הקיים ומדרך טיפול הממשלה בו, תוך ציון עיקר נקודות התורפה הטעונות תיקון, לדעתו. כל מי שסבור שיש לו פתרון עדיף על זה שבו נוקטת הממשלה, חובתו לומר זאת. הציבור גם איננו המומחה הצבאי העליון של מדינת ישראל לניהול מערכות צבאיות, ולכן אין לצפות שיתמודד מקצועית עם המומחיות הצה"לית בהפעלת גייסות ואמל"ח. אולם צה"ל עובד בשירותו של הציבור, אומנם תחת הפיקוד הישיר של הממשלה, ולכן ראוי שגם הוא יאזין בתשומת לב לקולות העולים מן הציבור. מבלי להיכנס לפרטים בשאלה הבסיסית והמוכרת של יחסי צבא-ממשלה-מדינה-חזון, אם השתכנעה הממשלה שהצבא אינו מסוגל לפתור את הבעיה עליה מצביע הציבור, חובתה לומר לו זאת ולהאזין לתגובתו. אין שאלה בתחום הביטחון הלאומי שאין לה תשובה. זו בדרך כלל ניתנת במונחי "מחיר" והדיון עולה שלב נוסף בו נדרש לקבוע מהו "מחיר סביר" ומהו "מחיר בלתי-סביר". ההכרעה בדיון זה היא מו"מ בין הממשלה לציבור המתנהל בערוצים שונים וברציפות עד להכרעה.

לכן, תשובתו של גלבוע, בלשון המעטה, אינה משכנעת. איננו זקוקים להסבר מטרותיו של חמאס. אנו משופעים בהסברים ובאינדוקטרינציות אלה כבר שנים. אנו זקוקים כיום לפתרון אפקטיבי של הבעיות שמעמיד חמאס מול אזרחי ישראל, דווקא בשעה שהולך ומתרגש עלינו איום נוסף וחמור יותר בצפון. אם נשדר לאויבינו שאיום כפול כזה משתק את ישראל, אפשר לסמוך עליהם שימהרו וייטיבו לשפרו, מפני שכאמור זו הייתה ועודנה מטרתם. הביקורת הנשמעת בציבור על הממשלה והצבא גם יחד, נובעת בעיקר מתחושה שתשובות שני הגורמים אינן משכנעות, אינן מציגות אופק ברור, אינן מבטאות נחישות מנהיגותית דוגמת... זו של החמאס, למשל, ולמעשה מבטאות וואקום אסטרטגי.

תפקידו של פרשן במקרה זה איננו לשאול שאלות היפותטיות מנקודת השקפתו של האויב, כגון למה יסכים או למה לא יסכים ומכאן לגזור את התנהלותנו המשוערת. תפקידו, לא פחות ואולי הרבה יותר, להציג את הספקות של אזרחי ישראל למענה הממשלתי ולהצביע בפני המנהיגות הלאומית על העדר אמון מספיק בה מצד הציבור; פרשן איננו שופר של צד אחד. חמאס מעצב את עמדותיו לפי האינטרסים שלו. אין לו שום מחויבות כלפי אזרחי ישראל; לממשלת ישראל וצה"ל - יש, גם יש וההבדל עקרוני ומהותי. הממשלה איננה השופטת בין טענות הציבור לבין עמדות חמאס המבטאות את שאיפותיו. הממשלה וצה"ל הם מכשירים של הציבור לקבוע בנסיבות הקיימות את הדרך הטובה ביותר והמהירה ביותר להבאת התוצאה שלשמה הם קיימים:פסקת תוקפנות חמאס בגבול רצועת עזה.

איננו מנהלים מול חמאס דו-שיח של ידידים אלא עימות בין אויבים ועימות זה מתנהל בערוצים שונים, ובכללם ערוצים אלימים. עימותים אלימים אינם באים לאלץ את הצד האחר לבצע מה שאינו רוצה לעשות מבחירה. המטרה של ישראל היא הפסקת האלימות כליל וללא הגבלת זמן. לשם כך יש להציב בפניו אתגר שמדרגתו העליונה היא חיסול החמאס.

יכולות כלכליות

בין שני הקצוות קיימים שלבים: בסולם של ישראל עולה עוצמת האלימות ויורדת רמת שיפור המצב ההומניטרי בעזה, ככל שגדלה סרבנות החמאס. בסולם של חמאס התהליך הפוך: עולה רמת שיפור המצב ההומאני בעזה וקטנה עוצמת האלימות ככל שיורדת סרבנות החמאס לוותר על האלימות. מול חמאס, הפחתת הלחץ של ישראל איננה פתרון, כי אם התרחקות מפתרון.

ישראל סגרה בפני חמאס את אופציית המנהרות והטילים ומתקרבת לסגירת אופציית הפצמ"רים. אולם, בה בעת פתחה בפניו שדה ניסויים כמעט אידאלי לשימוש בעפיפונים, בלוני תבערה ופיצוץ ובעתיד גם רחפנים וצרופים כאלה ואחרים שלהם. חייבים לזכור שחמאס נהנה כיום מתמיכת אירן וטורקיה, שתי מעצמות אזוריות שאולי נופלות מישראל ברמתן הטכנולוגית, אבל אינן קוטלות קנים. הטרור ההיברידי נבנה על יסודות הלגיטימציה שמעמיקה "הנאורות" הפוסט-מודרנית לטרור הפונדמנטליסטי בכללותו. בשילוב עם גידול משמעותי ביכולות הכלכליות ובגיוון באמצעים מתקדמים ופרימיטיביים, גדלה גמישות הפעולה ובה בעת גם מוזלת מכל דולר של חימוש, ניתן להפיק יותר דולרים של נזק. זו סביבת פעולה שמורכבות הלחימה בה גדלה ונעשית קשה ויקרה יותר. חמאס נותר מקור האיום והגורם השולט בהפעלתו ובעוצמתו. הדרך הנכונה להילחם בו, היא בשורשי האיום ולא בתפאורה שסביבו.

השאלה האמיתית איננה, אפוא, לא "מה אפשר לעשות" - אפשר לעשות כל מה שצריך לעשות, מפני ש"באין ברירה", זה בדיוק מה שנעשה. את השאלה מהו מצב של "אין ברירה" אסור להפקיד בידיהם של אחרים. אסור גם שבידינו תהפוך שאלה זו לשאלה של נוחיות מעשית או אידיאולוגית או שתיהן. כל גורם במערכת הלאומית יעשה את תפקידו כמיטב יכולתו, כאשר כלל הברזל הוא: לא נהיה בני-ערובה בידי חמאס ויהי-מה.

עצם ריחופה של תפיסה מעין זו בחלל האוויר שלנו, במקום השאלה "מה אפשר לעשות", הוא גורם מכריע בהשפעה על רצונות ויומרות הצד השני. יתר-על-כן, לכל מה שנעשה ברצועה, תהיינה השלכות נרחבות בכל הגזרות האחרות². דווקא משום כך צריך להפסיק להסס ולכסוס ציפורניים ולהתחיל לקדם תהליך של פתרון בהסכמת חמאס או בלעדיה, עם חמאס או בלעדיו.