הראיון

הראיון שהעניקה הפרופסור דינה פורת ל'כאן' היה רב ממדי. הכל המתינו לו. היא שתקה בתוך הסערה כמה וכמה ימים ארוכים. היא הייתה 'משגיח הכשרות' של ההצהרה בעיני מי שהוקיע את תוכנה אפילו כבגידה. והיא שתקה. היא הייתה הסמכות ההיסטורית האולטימטיבית בעיני מי שהטיל עליה את האחריות לכל הז'רגון ההיסטורי המפוקפק בתוך ההצהרה המדינית בין ממשלות ישראל לממשלות פולין. והיא שתקה. היא הייתה הקולגה הסוררת של אנשי חקר השואה שהשאילה עצמה לבדה למאמץ דיפלומטי שדבר אין לו עם אמיתות היסטוריות, והיא שתקה. היא הייתה התנא דמסייע בפי גורמים שלא יכלו להסתיר שמחתם על שאימצו את הנרטיב הטהרני-לאומי של פולניה המתנערת מאחריותה לעברה. והיא שתקה. היו שהאשימו אותה בבריחה. והיא שתקה. היו שטפלו עליה כי היא קונה את זיכויה בגוזרה על עצמה אלם. והיא שתקה.

והנה בא הראיון. והיא לא שתקה. זה היה ראיון של אישה אמיצה. אנושית. נראה היה בה בעליל כי היא עולה בקושי מטראומה. ניתכה עליה מתקפה שהיא לא ציפתה לה מקני הירי של חבריה הקרובים שהפתיעו אותה עד כדי שיתוק. היא התעשתה. בשלושה אופנים. בעמידה על כך שהיא, כדינה פורת, לא כהיסטוריונית הראשית של יד ושם, אכן יעצה למתווכים שסיכמו את מלאכתם בניסוח ההצהרה. נטלה אחריות. לא ברחה. להפך. תמכה בעצמה ובמהלך התיווך. זה האופן האחד. האופן השני היה שאמרה כי היא שלמה עם החלק הראשון של ההצהרה. הדברים שבלב האמירות המקוממות שבהצהרה, אמרה, לא משקפות את האמת. הנרטיב הפולני המאמץ את הנוסח הזה איננו לגיטימי. היא משוכנעת, אמרה, כי המשפט המסלף הזה נכנס להצהרה בשגגה, בהסתר תשומת לב, בטעות. למבקש להכשירו כי היא הטביעה בו חותם כשרות, אין על מה לסמוך. ההצהרה עצמה, משום כך, זו שהיא הודתה שהיא הייתה הסמכות ההיסטורית המייעצת שלה, אולי לא הייתה צריכה לבא לעולם בכלל. זה נשמע כווידוי. אמיץ. זה האופן השני.

האופן השליש היה בהגנה מלאה על יועצי המהלך, בקריאה נרגשת למי שראה בהצהרה בגידה ועל כן בשותפים לניסוחה בוגדים לחזור מהם לא מהתנגדותם אלא מן החריפות היתרה של תוכחתם. היא לא חלקה על פסק דינם. היא לא טיהרה עצמה. היא הביעה כאב על שהשיח היה לפוגעני יותר משחברים כל ימיהם בחיפוש אחר אמיתות היסטוריות יכולים לשאת. היא הייתה נכונה להתפטר. לא רצתה להיות כצל על יד ושם. יד ושם נותרה בעיניה כסמכות הגדולה האחת האמונה על קידוש זכר השואה. לא רק רצתה. הציעה פעמיים התפטרותה. משלא נתקבלה, היא שבה בכל נפשה אל חיק הרשות הזאת האחת שאסור לעמעם את אורה, לא בארץ ולא בעולם. חברה.

בראיון מעין זה טמונים היו כל המוקשים, כל הנתונים המבטיחים כי הנכנס בו יצא חבוט ומוכה וכושל. דינה פורת יצאה ממנו אנושית מאוד, אמתית, אחראית, מתוודה, אדם.

וזה לא פשוט. כי מעתה, בחברה הישראלית כמות שהיא, היא עלולה לספוג על שנטלה אחריות, ועלולה לספוג על שהסירה את תוו הכשרות מן החלק השני של ההצהרה, המקומם, השגוי, ועלולה לספוג על שהודתה כי נוח היה ללה להצהרה הזאת שלא באה לעולם יותר משנוח היה שנחתמה. ועל שיצאה מן הראיון הזה אדם, היא עלולה לספוג יותר מכל.

אני מכבדה כבוד גדול.