כאשר יחלו תלמידי כיתה א' את לימודיהם, ויכנסו בשערי בית הספר, חלקם יאמינו כי עם כל כך הרבה ילדים כמותם, עם חצר גדולה, ומרחבים גדולים, הם ישחקו רוב היום. המורה יסביר להם בסבלנות שהם לא הבינו עדיין את הסיפור. ההפסקה למשחק היא רק חלק, והעיקר הם הלימודים עצמם ורכישת הידע וההשכלה.
"בארץ ישראל קם העם היהודי", אומרת מגילת העצמאות. "בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית... לפיכך נתכנסנו ואנחנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". על מי הסיפור הזה? של מי העצמאות? יפי הנפש בישראל מתעקשים לענות כפי שחשב הילד בכיתה א' שעדיין לא הבין את הפואנטה, שכול היום משחקים בחצר בית הספר. 'שגיבור הסיפור היא המדינה, היא זו שזכתה בעצמאות'. לא ולא, יפי נפש. לא נכון. גיבורי הסיפור הם העם היהודי וארץ ישראל. מגילת העצמאות לא רק פותחת בארץ ישראל והעם היהודי, היא גם מספרת באריכות על הקשר המיוחד ביניהם: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכול ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חרותו המדינית... זכות זו הוכרה... ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל".
זה איננו סיפור על המדינה. היא רק הביטוי לעצמאותו של העם היהודי במולדתו המובטחת, ארץ ישראל. אין בכלל משמעות לאמירה שמדינת ישראל זכתה בעצמאות. זה לא שעד תש"ח הייתה לנו מדינה לא עצמאית, ובתש"ח היא הפכה עצמאית. אין דבר כזה! או שיש לך מדינה ואז אתה עצמאי, או שאין לך מדינה ואז אתה לא עצמאי. לומר שהמדינה זכתה בעצמאות זה כאילו אמרת שהאוטו זכה במכונית.
אז מי הוא זה שזכה ביום העצמאות? "בשנת תרנ"ז, ממשיך הטקסט המכונן של המדינה, "נתכנס הקונגרס הציוני, והכריז על זכותו של העם היהודי לתקומה לאומית בארצו". גיבורי היום הם העם היהודי וארץ ישראל! אבל השיח הישראלי גירש את שניהם, לא העם ולא
הארץ. לא תמצאו אותם לא בשירים, לא במחקרים, לא בשיח כלשהו, כל היום רק המדינה, המדינה, המדינה. העיניים של המדינה, וראש הממשלה של המדינה, והמדינה בחופש, והישראלים מטיילים, והעיתונאי השמאלני הפגע רע, שמנאץ את היהודים בחברון, שהיה צריך להעיף אותו ישר ל'מדינה' שממנה הגיע, קיבל אישור להיכנס למדינה, והתיירים עזבו את המדינה. המקום היחיד שבו נשארה עדיין המילה הארץ הוא הביטוי "חוץ לארץ".
מי זה העם היהודי, מיהו יהודי? ומה עניינו של יהודי שיושב אי-שם ולא רוצה לחיות בישראל? ובכלל מה זה עם, מושג בלתי מדיני בעליל, ויש שיאמרו גזעני, והיכן עוד בעולם נשמע כדבר הזה שעם שב למולדתו אחרי שנות אלפיים? זה נשמע די הזוי.
לעם היהודי אין תשובה 'טבעית' ורגילה, אלא אם כן יקח את טיעונו של
אחמד טיבי שלא "עם" זכאי לעצמאות, אלא אנשים, תושבים. ברגע שהשלטון הבריטי עזב, חיו פה 600 אלף יהודים וכמיליון ורבע ערבים. זה מה שאומרים הערבים: שרק אלה זכאים לעצמאות. אם כך 'זכות השיבה של הערבית מחויבת המציאות'... גם 'ביטול חוק השבות של היהודים, ואולי גירוש מיליוני היהודים שבאו לארץ, בלי רשות תושביה הערבים'?...
אז ישנם כאלה, שהכול כבר התבלבל להם והם נשארים עם יום עצמאות של המדינה. גם הילד בכיתה א' לא מצליח להבין, למה לסגור אותו בכיתה עם ארבע קירות, בחוץ יפה, ויש כדור. שוב נשארנו עם המכונית של האוטו.
והעולם דווקא מקבל את הטענה ה'טבעית' ואולי המשונה. הוא יודע כבר שזה עם מיוחד, שנשאר אחרי אלפיים שנה ללא טריטוריה, ושמטושטש הגבול בין דת ללאום, וששב לנחלתו כי תמיד היא הייתה בחלומותיו, ובמחשבותיו. העולם חושב שגם לחריגים יש זכויות. מי שלא יכול לסבול את זה הוא לא העולם אלא מיעוט כמו זה שהשתתף בהפגנות, שכותב בעיתוני מוזס, שקורא את העיתון לאנשים לא חושבים, חלק זה שבשבילו מדינת ישראל היא אמצעי לברוח מהעם היהודי. לא רוצים את העם היהודי ולא רוצים ארץ ישראל. רוצים רק מדינה. לא הצלחנו להתבולל אחד אחד, אז כעת צריך להתבולל ביחד.
ורק לחידוד הדברים. עם קיים אלפי שנים, ולא האנשים. בעוד מאה שנים אף אחד מאיתנו לא יהיה, לא המפגינים, ולא אף אחד מהאנשים שחיים כאן. אבל העם יהיה קיים. דור מלשון דירה. אנו הדירה הזמנית שהעם גר בה עכשיו. לפני חמש מאות שנה גר העם בדירות אחרות, ובעוד חמש מאות ידור בדירות אחרות. אנו לא נהיה כאן, אבל העם כן. העם הזה החל ב-1948 לפני הספירה עם אברהם אבינו, והוא ימשיך גם הלאה, ואולי משיח כבר יבוא.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
