כפר התימנים בשילוח

בשבוע שעבר ביקרתי בעיר דוד, חוויה מרגשת ומומלצת למי שעדיין לא היה שם. דומני שאלפי מבקרים היו באותו יום, מאחר שהיה זה בין הזמנים, הרי שחרדים ודתיים, מילאו את המקום, קייטנות עם ילדים ונערים, הרבה תיירים מכול העולם. המונים. בסיורים המטיילים תמיד משקיפים על הבתים ממול, ורוצים לדעת מי מתגורר שם ומה ההיסטוריה שלהם.

המדריכים עונים שזה סילוואן, היום גרים שם ערבים, ופעם התגוררו שם תימנים. אבל אין פנאי להסברים ארוכים, ומאחר שזו חתיכת היסטוריה, כדאי לספר על כפר השילוח שהתיישב בו שבט מופלא הלא הם התימנים, איך חיו שם בשיפולי נחל קידרון קומץ יהודים בקרב הערבים, כיצד ומדוע פונו.

כפר-השילוח (סילוואן) היה הכפר התימני הראשון בארץ - ישראל המתחדשת. ישוב תימני של "העלייה הראשונה". הכל יודעים על העלייה של היהודים האשכנזים ממזרח אירופה, על תנועת חובבי-ציון ועל ביל"ו. כתבו עליהם, לומדים עליהם, ואילו על העלייה הראשונה התימנית, שהתרחשה באותה עת, ואפילו הקדימה במקצת, אין יודעים כמעט.

למעשה העלייה מתימן הייתה טיפין טיפין, בחמש מאות השנים האחרונות. העולה התימני הראשון הידוע בשמו הוא סעיד בן דוד אלעדני, שעלה בשנת 1485 והתיישב בצפת. אבל גם לפניו וגם אחריו היו עולים מתימן שעשו דרכם לארץ ישראל בשיירות ויחידים. הם עשו בדרכים חודשים רבים, דרך מדבריות ערב, נתונים לרדיפות ולהתענות של שודדי דרכים, לפגיעות מצד בני המדבר, ברעב ובצמא, ורבים רבים מהם, שלא נודע מספרם, נפלו במדבר. אך אלה שהגיעו, עשו זאת כששירת ציון על שפתותיהם, כשתפילות ספר התהלים בפיהם, כשהם נושקים ובוכים וחופנים את עפר הארץ הקדושה. אלה ששפר עליהם מזלם, עשו את הדרך בספינות עד לסואץ, לאלכסנדריה, או ליפו, ומשם ישר לירושלים.

עליית ההמונים בשנת תרמ"ב 1882 הייתה העלייה הראשונה ה'מסודרת'. הם הגיעו בעקבות שמועות כי 'רוטשילד מלך היהודים קנה אדמות בארץ- ישראל והוא מחלקן ליהודים'. הם ראו בשנה זו את הגאולה כנאמר בשיר השירים "אמרתי אעלה בתמר". "בתמר" היא תרמ"ב בשינוי סדר האותיות.

רעב ועוני

בסוף אותה שנה היו בירושלים כמאתיים נפש מעולי תימן, ולאחר שנתיים האומדן הגיע לארבע מאות נפש. אולם אכזבה רבה הייתה לעולים. אין רוטשילד, אין אדמות, אין כסף. אחיהם האשכנזים מאורגנים בשיטת ה"כוללים", שתומכים בהם, ואילו התימנים שוכנו במערות מחוץ לחומה. לאחר מסעם הקשה, מצאו עצמם בעוד סוג של מסע.

על מצבם הקשה יש עדויות מספר ביניהם של-ר' ישראל דוב פרומקין, העיתון ב"חבצלת" סיון תרמ"ד: "אין עדה בישראל סובלת רעב וחוסר ונעזבה מכול תמיכה והשגחה כעדת אחינו התימנים. אין עוני כעוני האומללים האלה, הנודדים ללחם מבוקר עד ערב כל ימי השבוע, ואין שבר כשברם. רובם בני תורה, וכולם בעלי מידות ישרות, זרע אברהם במלוא מובן המילה. והנפשות היקרות פניהם קמטו בלא עת, עוללים שלא טעמו טעם חטא, טועמים רעב ועוני. הם מכרו כל חפץ שהיה בביתם ושילמו בעד דירות סרוחות בעיר, ואלה שאין בידם, יושבים במערות, יומם לא ידעו אור, בוקר למול צלמוות ורימה אוכלת בשרם בחייהם".

פרומקין שנגע לליבו המצב, ייסד חברה בשם "עזרת נידחים" שתכליתה לעזור לאלה שאינם מסתייעים ב"כוללים". גביר ירושלמי, בנימין יחזקאל שמו, נתן למספר משפחות להתיישב על אדמותיו בכפר קולוניא היא מוצא, ואיש בעל לב ושמו בועז הבבלי, תרם כברת ארץ מנחלתו בשיפולי הר הזיתים לבניית שמונה עשר בתים. התוכנית הזאת התגשמה וכך החל לקום כפר- השילוח התימני בצידו של הכפר סילוואן הערבי אשר בשיפולי נחל-קידרון. פרומקין אסף תרומות לבנייה.

"האסיף" מתאר בשנת תרמ"ו את הנחת אבן היסוד לכפר: "ביום התשיעי לירח מרחשון תרמ"ה יצא מהנדס הממשלה בירושלים אל המקום, ולמחרת הניחו אבן פינה. בלב מלא רגשי גיל שרו הנאספים משירי נעים זמירות ישראל". אחרי שבעה שבועות בלבד כבר חנכו את הבתים ברוב הדר, ובראש כבוד הראשון לציון ר' יעקב שאול אלישר. התימנים שרו מפזמוני תימן, קבעו מזוזות איש פתח ביתו, ובסוף אותה שנה כבר היו בכפר השילוח, שישים וחמישה בתים!

תושבי סילוואן לא הצטיינו בטוב לב, והם התעמרו קשות בשכניהם היהודים-התימנים. הם היו מכים אותם, מביאים להם דליי מים ושופכים על הרצפה ובמכות ובכוח גובים את מחירם. הערבים מנעו מהתימנים את הגישה למעיין השילוח, ולא נותר להם ברירה אלא לחצוב לעצמם בורות מים ליד בתיהם.

בעית ביטחון

הגברים לא בחלו בשום עבודה ויצאו להביא שבר לביתם. ובכפר היו נשארים הנשים והטף. במאורעות תרפ"ט 1929, נמלטו תושביו היהודיים של כפר השילוח, ואז החלה שקיעתו. אומנם מתי מעט הגיעו גם לאחר המאורעות לכפר, אבל במאורעות תרצ"ו-תרצ"ח עמדו בפני בעיית ביטחון חמורה, ובאה פקודה של ממשלת המנדט לפנותם מהכפר. הם עברו לעיר העתיקה ולא שבו עוד.

חבל שבני בניהם של אותם חלוצים, לא חזרו לחדש את הכפר התימני הראשון בארץ-ישראל.