כיצד ניתן לסכם את השנה שחלפה מבחינת ביטחון המדינה? הייתי אומר בציון שלמעלה מטוב. ואסביר את דעתי. ההישג הגדול ביותר הוא שישראל לא נגררה להרפתקאות, לא הסתבכה במלחמות או חצי מלחמות, לא "השתגעה", למרות שהיו לה "הזדמנויות" לא מעטות לעשות כך, בדרום ובצפון, למרות "פרשנים" שקראו לצאת למלחמות השמד.

בסוריה השכלנו לא להיגרר לקלחת הפנימית, למרות הפיתוי שבכך, ובו בזמן הצלחנו לשמור על האינטרסים שלנו, ובמרכזם מניעת התבססות צבאית אירנית בסוריה. וזאת תוך רקימת יחסים צבאיים ומדיניים עם רוסיה של פוטין. זה מה שעומד ביסוד חופש הפעולה שלנו בשמי סוריה.

בו בזמן בגבול הלבנוני נשמר שקט חסר תקדים. הסיכון החמור האמיתי למדינת ישראל הוא מהטריטוריה הלבנונית, מכמות ואיכות הטילים של חיזבאללה המוצבים שם. הפעלתם קשורה הדוקות ביחסים שלנו עם אירן. להערכתי הם יופעלו על-פי פקודה מטהרן רק כאשר ישראל תפגע במטרות בטהרן עצמה.

ביהודה ושומרון אנו עדים השנה להמשך ירידה רב-שנתית בהיקף הפיגועים המשמעותיים (דקירות, ירי, דריסות). מ-171 ב-2016, ל-82 ב-2017 ו-28 בלבד עד ספטמבר 2018. מדובר בהישג דרמטי, אם ניקח בחשבון שמדובר בתקופה שאחרי מהלומת טראמפ בנושא ירושלים, ובתקופה שבה תקף החמאס את הגדר. זאת התקופה שבה החמאס קרא למהומות ופיגועים, ורבים וטובים בעולם ואצלנו ציפו ל"אינתיפאדה" והזהירו מפניה.

ברצועת עזה הכלנו את המשבר ובלמנו, עם הרוג אחד, את כל הניסיונות של החמאס לפרוץ את הגדר ולחדור לשטח מדינת ישראל. התאפקנו וריסנו את עצמנו. אבל, לדעתי נכשלנו בהתמודדות עם השריפות, תוצר העפיפונים. אפשר למצוא הרבה תירוצים, כמו לא נהרגו אנשים; מדובר באש של שריפה ולא באש של נשק, ולא בירי, זה אמצעי פרימיטיבי וילדותי, ובכלל המוסר אוסר עלינו לירות בילדים מעיפי עפיפונים, אבל העובדה הפשוטה היא שמדינת ישראל הפקירה את השטח הריבוני שלה. וזה נקבע בתודעה, הערבית והישראלית! זהו כתם על חליפת ההישגים הביטחוניים, ובכללם לבלוב היחסים התת-קרקעיים עם מדינות המפרץ וסעודיה, ושיתוף הפעולה עם מצרים בלחימה מול דאעש בסיני

מה הם מקורות ההישג? אצביע כאן רק על שלושה

האחד הוא המצב באזור, בו הערבים הורגים זה את זה, נלחמים אחד בשני, שונאים הזה את זה. ישראל, בניגוד מוחלט לעבר, אינה במוקד, וכך הפלשתינים.

השני הוא ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. הוא הימר על הסוס העולמי הנכון - טראמפ. כמעט לכל מהלכיה ומחדליה של ישראל יש חיפוי של טראמפ. זה טוב עכשיו, ובו בזמן זה גם רע. במקביל נתניהו ידע לקשור קשרים טובים, חסרי תקדים, עם פוטין. מהיחידים בעולם שיכול להרים טלפון לכל אחד מהם. כמובן זה רק מרבה את תיסכול אויביו.

השלישי, נתניהו הגיע להישגים פחות כתוצאה ממעשים גדולים, ויותר מאי עשייה. האם זה נובע מפחד? מזהירות? ממדינאות גבוהה? מראית הנולד? את המעשים הגדולים באזור חולל ומחולל טראמפ, ממש לנגד עינינו: היציאה מהסכם הגרעין, הסנקציות על אירן, הכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים, צמצום התמיכה הכספית בראשות הפלשתינית ועכשיו הפצצה הגדולה: הפסקת הסיוע הכספי לאונרא על שלל השלכותיו על סוגית הפליטים הפלשתינים.

איני מתנבא על העתיד על העתיד הקרוב, אך ברצוני להצביע על שני דברים העלולים לשנות את התמונה החיובית. הראשון שבהם: טראמפ מפסיד בבחירות לקונגרס ולסנאט בנובמבר, מה שיבלום אותו במדיניות החוץ שלו. השני, מותו של אבו מאזן המביא למלחמות ירושה קשות.

יהיה אשר יהיה - שנה טובה.