דמוקרטיה של רוב או מיעוט <br>

לאחרונה שב ומתעורר הוויכוח על הזכות של שופטי הבג"ץ לפסול חוקים. זכות שכידוע מעולם לא הוקנתה להם במילים מפורשות על-ידי שום חוק, ובמיוחד כאשר מדובר בחוקי יסוד, שהם עצמם לכאורה החוקה לשיעורין. אלא שהוויכוח לא נסב רק על המקור החוקי לסמכות, אלא על הנושא העקרוני.

בצעירותנו, כשלמדנו מה היא דמוקרטיה הסבירו לנו שזו שיטה שבה העם מקבל החלטות באמצעות הצבעה. סיפרו לנו אפילו על המקור האתונאי של השיטה הזו. אבל מאז העניינים קצת הסתבכו, וכעת מדברים על "זכויות המיעוט", כאבן יסוד של הדמוקרטיה. ובכן, הבה נדבר על זכויות המיעוט.

אכן, החלטות הרוב בדמוקרטיה צריכות לקחת בחשבון גם את המיעוט. אך מה קורה כאשר רצון הרוב ורצון המיעוט מתנגשים? למעשה, זה המצב הקבוע כמעט תמיד. חכמי הפרוגרס יאמרו בוודאי שבדיוק לשם כך יש צורך בבית משפט מיוחד שיכריע. כי לא ייתכן שהרוב תמיד יכפה את רצונו על המיעוט בלי לקחת בחשבון את זכויותיו.

אך, כפי שכבר טענו, המצב בו רוב ומיעוט חלוקים בדעותיהם הוא המצב הקבוע כמעט בכל החלטה. לפי הגישה הנ"ל, אין צורך בכלל שבית המחוקקים יקבע את עמדתו, משום שיש בג"ץ, וניתן לחסוך את הזמן והאנרגיה שתושחת בוויכוח בכנסת. ניתן לפנות מיד לקבלת החלטתו של בית המשפט. נראה לכם שזו שיטה דמוקרטית?

עקרון דמוקרטי

אבל, אם לא די בכך, שכחו רבותינו שגם בבית המשפט יש רוב ויש מיעוט. כיום, מסיבות שלא אתייחס אליהם כעת במאמר הקצר הזה, הרוב בבג"ץ מזוהה בדרך כלל עם עמדת המיעוט בכנסת, ולהפך. אך זה לא בהכרח היה ויהיה המצב תמיד. בכל מקרה, צריכה להישאל השאלה - מדוע בבית המשפט הזה, הרוב יכול לכפות את דעתו על המיעוט? האין זה לכאורה בניגוד ל"עיקרון הדמוקרטי" הנ"ל.

התשובה, הצפויה מהפרוגרס היא כמובן, שבית המשפט הוא מקצועי, והחלטותיו מקצועיות. באמת? אז איך קורה שבכל החלטה של בית המשפט, עם מעט מאוד יוצאים מן הכלל יש דעת רוב ודעת מיעוט? האם חלק מהשופטים אינם מקצועיים? או שבעצם שוב, מדובר בדעות, ודעות יש לכאן ולכאן. כך שנותרת השאלה, מדוע לרוב בבג"ץ יש סמכות לכפות את דעתו על המיעוט, ולרוב בכנסת אין?

במדינות בהן יש חוקה ברורה וחד-משמעית, והליך בחירת חבר השופטים בעצמו נובע מיחסי הרוב והמיעוט בבית המחוקקים לאורך זמן, השאלה הזו מתייתרת. מאחר שלאורך זמן הרוב בבית המשפט המוסמך לבטל חוקים, מזוהה בלאו הכי עם הרוב בבית המחוקקים כפי שזה בא לידי ביטוי לאורך זמן. בנוסף, יש להם נקודת ייחוס לצורך הדיון, הלוא היא החוקה.

אך בשיטה הישראלית מדובר לכאורה בהחלטה שרירותית אחת לעומת החלטה שרירותית אחרת. אלא שמבין שתי ההחלטות, זו שמידת השרירותיות שלה היא הנמוכה ביותר היא דווקא זו של הכנסת, אשר נבחרת על-ידי העם, ובמיוחד בישראל, באופן שנותן ביטוי לכל ספקטרום הדעות בציבור. זו השיטה היחסית, שכתוצאה ממנה כל החלטת כנסת היא תוצאה של הסכמות ופשרות של הרבה מאוד בעלי דעות מגוונות מכמות אדירה של מפלגות.

רוב נצחי

במילים אחרות, ההחלטה מתי לכבד את זכויות המיעוט, ומתי להעדיף את רצון הרוב, צריכה להתקבל במקום שבו הדעות הללו מיוצגות באופן המלא ביותר. ההנחה שדווקא הגוף הזה יפעיל את רצון הרוב בשרירות לעומת גוף פחות ייצוגי, היא משוללת כל יסוד.

הדבר נכון במיוחד במערכת פרלמנטרית שבה כל אחד יודע שהוא לא לנצח יהיה ברוב, וזה שוב - בניגוד למה שקורה בבית משפט עליון כמו שלנו, שבו לא די בכך שהשופטים נבחרים למעשה לכל החיים (ליתר דיוק עד היציאה לפנסיה, שהיא מאוחרת יותר מזו של אחד-האדם), אלא שהם בעצמם קובעים כמעט באופן בלעדי את זהות השופטים החדשים, באופן שמאפשר להם לוודא שתפיסת עולמם תזכה לרוב נצחי.

המסקנה המתבקשת היא כי זו אחריותו של הרוב הפרלמנטרי לנהוג באחריות, ולהתחשב ככל יכולתו בזכויותיו וברצונותיו של המיעוט, והוא היחיד שמוסמך לקבוע באיזו מידה נכון וראוי לפגוע בזכויות רוב הבוחרים שאותם הוא מייצג, כדי לספק מקצת מתאוותו של המיעוט.

תתפלאו, זה עבד בצורה מוצלחת ביותר עד 1992. אין סיבה שזה לא יכול להיות כך גם בעתיד.