|
|
מערכת S-300 [צילום: קרמלין]
|
|
|
|
|
קול התרועה הרמה שהשמיעה רוסיה כאשר הודיעה, לאחר נפילת מטוס הביון שלה, כי החליטה להעביר לסוריה טילי קרקע-אוויר לטווח רחוק מדגם אס-300. הקול הזה נועד לשרת שתי מטרות. האחת: להודיע לישראל כי מעתה ואילך שמי סוריה יהיו מוגנים מפני תקיפות חיל-האוויר הישראלי. השנייה: להראות לסוריה שהיא מעמידה לרשותה אמצעי התגוננות מפני חיל-האוויר הישראלי, למרות שאנשי יחידות נ"מ סוריים מעולם לא למדו לתפעל את המערכת.
למרבה השמחה ישראל לא נבהלה, בעיקר כיוון שטילי אס-300 נמצאים בסוריה כבר יותר משנה שאז הוכנסו לשימוש ביחידות טילי נ"מ של רוסיה המוצבים בסוריה, וככל הנראה קיימים בחיל-האוויר אמצעי התגוננות מפני טילים אלה.
מהם בעצם טילי נ"מ ותיקים אלה? המערכת פותחה תחילה עוד בימי ברית המועצות בשנות ה-70 של המאה ה-20 עבור כוחות ההגנה האווירית הסובייטיים. המערכת נפרסה לראשונה על-ידי ברית המועצות בשנת 1979, לצורך הגנה אווירית על מתקנים תעשייתיים גדולים, מתקנים מנהליים, בסיסים צבאיים, ושליטה במרחב האווירי נגד תקיפה מצד מטוסי אויב.
למרות גילה המתקדם אס-300 נחשבת לאחת ממערכות הטילים נגד מטוסים החזקות ביותר בעשור השני של המאה ה-21. מכ"מי המערכת מסוגלים לעקוב אחר 100 מטרות בו-זמנית תוך נעילה על עד 36 מטרות. זמן פריסת אס-300 הוא חמש דקות. אומנם הטיל לא שוגר מעולם בפעילות מבצעית, אך נחשב לטיל מוצלח בעקבות ניסויים. הטיל המקביל אליו במערב הוא "פטריוט".
הטיל המתקדם הרבה יותר, מדגם אס-400, פותח לפני מספר שנים בידי רוסיה ומספר בודד של מערכות מסוג זה כבר הוצב בסוריה ביחידות רוסיות.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
