הפלת שלטונו של ראש הממשלה
בנימין נתניהו, היא עדיין רעיון נחשק בקרב רבים וטובים במדינה, אך חסרת כל סיכוי להתממש. בשורות הליכוד לא מצוי מי שיהין לראות את עצמו כדוד המתמודד מול גוליית, אך גם הליכוד עצמו, כמפלגה, ניצב חסר-אונים כדי להרים את הכפפה.
ויש, כמובן, כאלה מבחוץ המתיימרים ליטול את שרביט המרשל, כמו
אהוד ברק,
בני גנץ ובוגי יעלון. אלא שלשלושתם זה בגדר חלום באספמיא בלבד, הגם שהתנסו בעבר בשליטה מפלגתית ורכשו ותק בכל הקשור לאינטריגות מפלגתיות.
מבין שלושת המועמדים שהזכרנו, מייחסים לאהוד ברק את מירב הסיכויים להצליח. אחרי ככלות הכל, אהוד ברק כבר הוכיח עצמו כשועל מנוסה, היודע לתת פייט הוגן לנתניהו ואף להביס אותו בסופו של דבר.
יש להשלים
אלא שגם ניסיונו וכוחו הבלתי מבוטל של ברק לא יעמוד לו הפעם להגשמת מאוויו. כי ברק, יש לזכור, חצוי בין רצונו הכן להחליף את כס השלטון לבין השליטה בעסקיו הפרטיים, שבהם הוא יודע לגרוף הון-תועפות.
ובאשר לגנץ ויעלון - סיכויי ההצלחה של השניים עוד פחותים בהרבה. מעבר לשנינות לשון ולהבטחות להגשים את החלום הרטוב, אין לצמד שום סיכויים להתמודד מול נתניהו, ומוטב לכן שירדו מהעניין מהר ככל האפשר.
המסקנה המתבקשת ברורה בתכלית. כל עוד אין מועמד חזק דיו כד להפוך את פני המציאות על פניה - צריך להשלים עם מה שיש.
והפעם - תרומה אצילה, הפקרות, "מה כתוב" ושולפים טענות 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
