שמיני עצרת ושמחת תורה

פעמים רבות שאלו יהודים, מה השם המוזר הזה "שמיני עצרת"? מצד אחד שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו, אין בו חיוב לשבת בסוכה, ומצד שני הוא קשור לחג הסוכות, כי הרי הוא נקרא 'שמיני'. מכאן שהוא בא בהמשך לשבעת ימי חג הסוכות. הוא גם נקרא עצרת מלשון הכלה, הוא קולט את כל התוכן הרוחני שבחג הסוכות, דומה לשמן העצור בתוך הזית.

בנוסף לכך בארץ ישראל במהלך שמיני עצרת אנו חוגגים גם את שמחת תורה. שמחת תורה הוא היום בו מסיימים לקרוא את כל התורה במחזור של שנה. שמחת תורה הוא בעצם מועד שנקבע על-ידי חכמי ישראל שתיקנו שיקראו את התורה תוך שנה ויתחילו מחדש דווקא בשמיני עצרת. השמחה הזו על סיום התורה לא מוזכרת כלל בתורה עצמה!

אז נשאלת השאלה, מדוע להתחיל את התורה דווקא בשמיני עצרת? העניין הוא ששמחת תורה הוא לא רק מועד סיום והתחלת התורה, זה יום שבו מתגלה קשר מיוחד של כל יהודי עם הקב"ה דרך התורה. והראיה החגיגות של שמחת תורה, בו עוטפים את ספר התורה כדי שלא יוכלו לפתוח, ורוקדים איתו עם הרגליים עד אור הבוקר.

זה הרי לא מובן. על התורה נאמר ש'היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים', כלומר היה אפשר לחשוב שבשמחת תורה יחגגו עם איזה לימוד מעמיק בסוגיה מסובכת, אבל לא. הרעיון הוא שרוקדים עם התורה כולם! גם הרב, וגם האיש הפשוט, והילד הקטן. כי התורה שייכת לכול עם ישראל ולא רק ל'ידענים' אלא אפילו למי שלכאורה אין לו שייכות גלויה אליה או הבנה בה. היא ירושה לכול אחד מעם ישראל: "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב".

הדיבר הראשון מעשרת הדברות הוא "אנכי ה' אלוקיך". אומרים חז"ל "שאנכי" הוא ראשי תיבות של "אנא נפשי כתבית יהבית" (אני את נפשי כתבתי ונתתי) אומר ה', כלומר שההתקשרות עם ה' דרך התורה לא נובעת רק מכמות התורה שלומדים אלא מפני ש-ה' הכניס את עצמו ונתן את עצמו בתוך אותיות התורה. על כן, גם האיש הפשוט והילד הקטן שלומדים דברים פשוטים וגם אצל החכם ביותר, הכל שווה. שמחת תורה שייכת לכול עם ישראל.

חכמים תיקנו להתחיל בשמיני עצרת את קריאת התורה, כי חודש תשרי הוא מסע של חגים, מתחיל בכובד ראש בראש השנה ומסתיים בשמחה גדולה. החודשים שכולם בחודש תשרי, זה מפני שזו חבילה שאנו מקבלים לקראת השנה החדשה. ושיא השמחה של המתנה הזו, הוא דווקא בסיום החגים בשמיני עצרת, שהוא 'שמיני' וממשיך את מה שהיה לפניו, וגם עצרת,קולט ומכניס לתוכנו את כל התוכן הרוחני בפנימיותו.

סיפר הבעל שם טוב: ליל שמחת תורה. כוסית ועוד כוסית של "לחיים", משקה נשפך כמים ועימו מתרוממות הרגליים בריקודים אינסופיים. "שישו ושמחו בשמחת תורה" בוקעת השירה, והריקודים נמשכים עד כלות הכוחות והלילה. וכשסוף-סוף נרדמו היהודים אחרי הרבה 'לחיים', הם מאחרים את זמן תפילת השחר. מלאכי עליון, שינה אומנם אין להם, אבל את שירתם הם יכולים לומר רק עם נשמות ישראל, אז אין ברירה, והם צריכים לחכות ליהודים שישנים קצת יותר מהרגיל, לאחר אמש.

בינתיים הם הולכים לחכות בגן עדן. ושם מוצאים נעליים נטושות. כאן נעל קרועה, ושם רצועה תלושה וסנדל בודד. מילא, רגילים לראות חוטי ציצית שנשרו, אבל מה לגן עדן ולנעליים קרועות? המלאך מיכאל, מלאך הרחמים ממהר לענות: הנעליים הקרועות? זו סחורה שלי! כן אלה השיירים של הריקודים מאתמול לכבוד התורה, זה סנדל מירושלים וזה כפכף מניו-יורק...

והמלאך מיכאל מוסיף: מטלאי הנעליים האלה אני מכין כתר לקודשא בריך הוא, והכתר גדול הוא מהכתרים שקושר מלאך התפילות מתפילותיהם של ישראל.

סיים הבעל שם טוב: צאו וראו את מעלת הריקודים בשמחת תורה! אפילו מהנעליים עימם רוקדים קושרים כתרים לקב"ה.