יישום לקחי הישגים

בוויכוחי הסרק שחוזרים ופוקדים אותנו פעמים אחדות בשבוע בשאלת הטיפול בטרור הפלשתיני, אנו דורכים במקום מאז האינתיפאדה השנייה (2000 - 2004) ותוכנית הבריחה מעזה (2005). את האירוע הראשון חולל ברק, על בסיס כישלון אוסלו. את השני חולל שרון, על בסיס ההנחה שהינתקות מהערבים היא מעשה אפשרי, בנסיבות הקיימות בארץ-ישראל בכלל ובמרחב שבין הירדן לים בפרט. שני האירועים ומסכת העימותים הצבאיים שבאה שבעקבותיהם, מעידים: א. הינתקות מהערבים היא "פטה מורגנה"; ב. תומכי ההינתקות אינם מפיקים לקחים מניסיונות העבר, כושלים ככל שהיו¹.

גם כיום, כשאנו עומדים על סף פרסומה של תוכנית הנשיא טראמפ ליישוב הסכסוך עם הפלשתינים, אנו דורכים במקום. השיח הציבורי עוסק באותן שאלות עצמן, מתלבט באותן סוגיות שהעלו זקן כבעבר ואינו מצליח לפרוץ את גדרות "המכלאה" שלתוכה קלענו את עצמנו.

הניסיון הישראלי בעימות רב-השנים והמתמשך מול הערבים, אינו מתמצה אך ורק בשני אירועים הנ"ל. משום מה איננו בוחנים את המציאות העכשווית לאור הניסיון הכולל ומסייגים את החשיבה להסתמכות על אירועים שהוכיחו את עצמם כבלתי-מועילים בעליל. שני האירועים הנ"ל מייצגים תהליכים של דריכה במקום, שמחוללים לטווח הקצר והבינוני מציאות סטאטית מבחינה אסטרטגית ולטווח הארוך תהליך מתמשך של שחיקה לאומית.

המאבק הערבי-פלשתיני נגד ישראל נמשך בשתי זרועות משלימות: הרשפ"ת, מנהלת אותו במסלול המדיני, כשהיא שומרת על יכולותיה גם בתחום הטרור הפעיל כאיום פוטנציאלי. חמאס והארגונים הקיצוניים המסונפים אליו, מנהלים אותו בתחום המאבק המזויין, אותו הם מגבירים וממתנים לפי יכולותיהם וצרכיהם. שני התהליכים מוגנים פוליטית ע"י הקהילה האירופית, שמנטרלת את כושר הפעולה הישראלי וכובלת את החשיבה האסטרטגית שלנו לתחומים, שכאמור, הוכחו כבלתי קונסטרוקטיביים.

במערכת הא-סימטרית של העימות, האוכלוסייה האזרחית של האויב היא חסם בפני ניצול מלא של העוצמה הצבאית שלנו, בעוד האוכלוסייה האזרחית שלנו היא עקב אכילס של יכולת הספיגה הישראלית. קיימות דרכים להתגבר על א-סימטריה זו, אולם לא ניתן להפעילן ביעילות בעימותים מקומיים, קצרים וסטאטיים. ניתן להפעילן היטב, כפי שהוכח אך לא מוצה, במלחמת לבנון השנייה. החשיבה הישראלית האופרטיבית הרגולרית אינה ממצה אפשרויות אלה ולדעתי שוגה בכך שגיאה גסה.

הציבור הישראלי מרגיש במלכוד, אבל אינו מעז לחשוב במושגים שחורגים מהנורמה לה אולף בעשרות שנים של מחזות-שווא ושטיפת מוח אידיאולוגית פוסט-מודרנית. כיום עומדת תפיסה זו, רובה ככולה, בסימן שאלה עולמי גדול, לרבות באירופה ובארה"ב.² עד כדי כך כלואה המחשבה הישראלית בסורג האידיאולוגי הישן והבלתי-רלוונטי, עד שאין היא מבחינה בשעת הכושר ההיסטורית שמְזָמֵן לה ממשל טראמפ.

רוב הציבור הישראלי אינו מעוניין בהקמת מדינה פלשתינית ריבונית ביהודה ושומרון, אולם בסקרים הבוחנים סינתטית את רצונו להיפרד מהפלשתינים של עזה ואיו"ש (איש אינו שואל ממש על אלה החיים בתוכנו...), המענה הוא שרוב קטן מצדד בכך. זהו מלכוד מחשבתי מכוון, מפני שפתרון גיאו-אסטרטגי איננו סינתטי; עליו להיות קונקרטי ומעשי. כשמגיעים לפתרון קונקרטי ומעשי, אותו ציבור התומך ב"היפרדות" אינו מוכן לשלם את המחיר הנדרש לכך - שוב "תיקו".

בארסנל המחשבתי הישראלי קיימים גם לקחים מוקדמים יותר מאוסלו והבריחה מעזה, אך משום מה אלה נדחקו לקרן זווית ואינם מוצאים מקום בדיון העכשווי. בקיפאון מחשבתי זה, טמונה שגיאה חמורה. בעוד אויבינו אינם מסייגים את חשיבתם במאומה מלבד מאזן כוחות צבאי, אנו מורידים מסדר היום של הדיון את מרכיב העוצמה העיקרי שלנו - היכולות הצבאיות. באופן זה, אנו פוגעים בהרתעה ומאפשרים לאויבינו לחפש ולמצוא "בנחת רוח" פתרונות ומענים לכל מרכיבי היתרון שלנו ולשחוק אותם בזה אחר זה. ככל שהם מתקדמים יחסית, אנו נסוגים בפועל לאחור באותה מידה. חלק מהמשחק הוא מציאת שגיאה אסטרטגית אחת מהותית שתשנה את המאזן הכולל באופן בלתי הפיך. שגיאה חלקית אחת נמצאה כבר במערך הטילים והרקטות של חיזבאללה. כאשר יטוייב מערך זה, יחמיר המצב מאוד. השגיאה הבאה עשויה להיות כניסתו בפועל של נשק גרעיני למזרח התיכון.

האיומים על ישראל נובעים משני מקורות ראשיים: אירן - מדינה גדולה, חזקה אך רחוקה, בעלת צבא סדיר ויכולות מגוונות. כל עוד אין בידה נשק גרעיני, העימות מולה יהיה מוגבל ותחום לנשק הקונבנציונלי. הטרור - הפלשתיני הכולל, החיזבאללאי, והדאעשי. מול אירן תצטרך ישראל לחזור ולהציג יכולות מדינתיות קונבנציונליות בכל התחומים, גם אם לא כולן תבואנה לכלל ביטוי מלא בעימות אפשרי. את היכולות האירניות עשויה ישראל לפגוש במקומות שונים ובמופעים שונים ולכך נדרש מענה גמיש ואיכותי ביותר. את היכולות של אירגוני הטרור פוגשת ישראל ותפגוש בעתיד בראש וראשונה לאורך גבולותיה. אופי המענים - ולכך גם יש להתאים את היכולות - צריך להיגזר משלוש דוגמאות מוצלחות מאוד מהעבר הבינוני והרחוק: מלחמת ששת הימים, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה (החלק החיובי) ומבצע "חומת מגן" באינתיפאדה השנייה.

מאפייני אירועים אלה הם: העזה, יוזמה, טוטליות של המאמצים בהתאמה עם יעדי המלחמה, ריכוזי עוצמה ומהלכי הכרעה מהירים - כל סבב לחימה צריך לחתור ליצירת אפקט של הלם על האויב.

בכל הפעולות שניהלה ישראל עד כה מול הטרור מאז "חומת מגן", נעדרו מרכיבים אלה כמעט לחלוטין. מאידך-גיסא, אלה היו הגורמים המכריעים ליצירת מאזנים חדשים ביחסים מול האויבים ובכללם הסכמים מדיניים. מול אויב שאינו רגיש לאבדות, אינו חושש לנזקים חומריים מוגבלים ומאמין שיש לאל ידו לממש, בסופו של דבר, את יעדיו האסטרטגיים בגלל הפסיביות הישראלית, אין דרך אחרת. אם ישראל לא תלמד לעשות שימוש מועיל בכוחה, יגיע הרגע שתאבדו.

יותר מדי "מומחים" מספרים לנו מה מציק לערבים ומה מפריע להם; בחלק מהמקרים גם עושים שימוש בסיפורים אלה בכדי להצדיק כשלים ביטחוניים. אין לנו כיום עניין בשאלה מה מציק לערבים; שלב זה יבוא אחרי שנטפל ביעילות בדברים שמציקים ליהודים: רצח ופציעת חפים מפשע.

אם רוצה ישראל לשנות את המציאות ולקדם ביתר שאת סיכויים להסדר שתואם את מטרותיה האסטרטגיות - ששליטה טריטוריאלית באיו"ש עד גבול הירדן ואזורי חיץ מפורזים בגבולות סוריה לבנון ועזה, הם חלק ממנה - עליה לנהל מלחמת התשה רצופה ואפקטיבית מול הטרור - חמאס וחיזבאללה - בדגש על מוקדי הכוח הקשים והרכים שלו. עליה לבסס את ההסדרים שלאחר לחימה משמעותית בכל אחת מהגזרות החורגות מגבולות ישראל, על אזורי חיץ מפורזים (בריבונות המדינות השכנות, אך בפיקוח בינלאומי משותף).³

מהלכים אלה - תוך כדי הלחימה ואחרי הלחימה - חייבים להשפיע גם על חיי האוכלוסייה האזרחית באזורי הפעולה (שיעים בדרום לבנון, והפלשתינים באיו"ש רצועת עזה) ולהבהיר שמלחמה תשנה באופן פרמננטי את מצבם וגם תרחיקם מאשליית ה"שיבה".