רק מו"מ ישיר

הנשיא הבלתי-צפוי של ארה"ב הפתיע בשבוע שעבר בהודעה בלתי-צפויה על הכוונה להוציא בתוך חודש ימים את הכוחות האמריקניים מסוריה. כל נימוק לצעד מפתיע זה - אין בו כדי להרגיע לא את הכורדים ולא את ישראל, שנותרה למעשה לבדה מול אויביה בסוריה ובלבנון. בכל הנוגע לחזית הצפון, יהיה מעתה על מקבלי ההחלטות אצלנו להדק עוד יותר את הקשר והתיאום עם בעל-הבית האמיתי באזורנו, הלא הוא פוטין.

השאלה היא, אם ידידתנו הגדולה "תפצה" אותנו, בעקבות יציאתה החד-צדדית מסוריה. ארה"ב יכולה לעשות זאת בשני אופנים: האחד, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן. השני, קידום מו"מ לשלום בינינו לבין הפלשתינים.

הצעה להכרה בריבונותנו בגולן כבר הונחה על שולחן הסנאט. הדרך לחקיקתה היא ארוכה, הסיכויים להעברתה קלושים, אבל בוודאי אין לזלזל ביוזמה זו, שמועלית זו פעם ראשונה מאז מלחמת ששת הימים ומאז החלת החוק והשיפוט של ישראל על אזור חיוני זה.

לא פחות חשובה מזה היא "עסקת המאה" שמתבשלת בבית-הלבן. שוב ושוב מדברים עליה, מגבירים ציפיות, ואין משחררים בינתיים ולו פרט אחד ממה שכבר נכלל בה. השגרירה היוצאת באו"ם, ניקי היילי, אמרה במועצת הביטחון, שממשל טראמפ מכין עבור ישראל והרש"פ תוכנית "שונה מאוד מכל הניסיונות הקודמים ליצור שלום בין הצדדים".

התוכנית, לדבריה, "מכירה בכך שהמציאות בשטח במזרח התיכון השתנתה בדרכים רבות עוצמה וחשובות" - וכבר היה אצלנו מי שפירש זאת כהכרה בהתיישבות הישראלית בחבלי יהודה ושומרון.

עם כל הכבוד לטראמפ ולהיילי, וההערכה למאמצי השלום שלהם, חדשניים ומקוריים ככל שיהיו, מפתיעים ומפתים ככל שיהיו, יש רק עקרון אחד שיש לו סיכוי להוביל להסכם שלום, וזהו דפוס המו"מ הישיר. אין שום אפשרות לכפות פתרון מבחוץ, להפריח לחלל האוויר המזרח-תיכוני בלון של תוכנית כלשהי, ולצפות ששני הצדדים יקבלו אותה. אין נוסחת-קסמים כזאת.

טראמפ מראש חשוד על-ידי הפלשתינים באהדת-יתר לישראל. לכן, הוא יעשה מאמץ להראות שאין ב"תוכניתו" הטיה לטובת בעלת-בריתו במזה"ת. ייתכן כי הנשיא - שלדבריו אינו רוצה עוד להיות "השוטר" האזורי - מצפה, כי ישראל תקבל את תוכניתו כלשונה, שהרי היא מבית היוצר של המעצמה הידידותית לה ביותר.
ואולם במזרח-התיכון כללי המשחק שונים בתכלית. ככל שהתוכנית תהיה "מאוזנת", עסקה שאין בילתה להערכת מבשליה בקדרת וושינגטון, נראה שגם הפעם ידחו הפלשתינים את התבשיל החם שיוגש להם ולנו, כנראה במחצית הראשונה של 2019.

בדבריה של ניקי היילי היה משפט חשוב: "את ההחלטות הסופיות יכולים לקבל רק הישראלים והפלשתינים". לאמור, גם ארה"ב מבינה, כי עם כל הכבוד והיומרה, המילה הסופית - חותמים על הסכם שלום אם לאו - היא של הצדדים לסכסוך, כמובן. ההישג היחיד שארה"ב יכולה לצפות לו, הוא גרירתם אל שולחן המו"מ. זה יוכל להתממש רק אם הצד הערבי-פלשתיני יסיר את כל התנאים המוקדמים שלו לפתיחת מו"מ לשלום, ויחדל באופן מוחלט מתעמולת ההסתה ומהטרור הרצחני!
אם זה יקרה, אפשר יהיה להתחיל בדו-שיח ישיר, שעצם קיומו מלמד על נכונות שני הצדדים לפשרות הדדיות, לוויתורים על מלוא התביעות, כדי לסכם עסקה. ארה"ב תוכל לסייע מאחורי הקלעים, אבל לאפשר למו"מ הישיר להתנהל ברציפות, כאשר כל צד מניח על השולחן את דרישותיו ושאיפותיו, יהיו מרחיקות לכת ככל שיהיו. הן יהיו נקודת פתיחה לדיונים מורטי עצבים, שיהיו בהם מעלות ומורדות, אבל מקדמי שלום.

גם הרעיונות האמריקניים יונחו על השולחן, אבל בשיח הישיר הזה ישלוט העיקרון, שאין כפיית רעיונות מבחוץ, אין לוחצים ואין מזרזים. במצב הגועש באזורנו, באיומים המתעצמים, וכאשר ארה"ב מפתיעה בהודעתה כי היא מתנערת משום-מה מתפקידה בסוריה, תרומתה לשלום המיוחל יכולה להיות בעיקר בהושבת נציגי הצדדים לסכסוך הישראלי-פלשתיני אל שולחן המו"מ הישיר. השולחן יכול להיות בוושינגטון, אבל עדיף שיהיה לסירוגין בירושלים וברמאללה.