שנה ללכתו של חיים גורי (א)

לפני שנה ב-31 בינואר הלך מאתנו המשורר חיים גורי, אחרון המשוררים, שניתן לזכותו בתואר משורר לאומי. ציער אותי מאד, שאגודות הסופרים, אוניברסיטאות, מוספים ספרותיים בעיתונות היומית, מוסדות תרבות ממשלתיים או עירוניים לא מצאו לנכון לתת ביטוי מכובד לקראת יום השנה לפטירת המשורר חיים גורי חתן ישראל לשירה.

ממחלקות התרבות בעיר בה נולד, תל אביב, ובעיר בה חי רוב שנותיו, ירושלים, ניתן היה לצפות שיכינו אירוע מכובד לקראת יום השנה לפטירתו של משורר לאומי. לצערי, מאומה לא נעשה. תנועת העבודה פשוט שכחה את מי שגדל וצמח בערוגותיה.

מי שהציל את כבודה של התרבות הישראלית זו חבורת משוררים צעירים, המוציאה לאור את כתב העת לשירה, "משיב הרוח". כתב עת המצהיר, שמטרתו "להעשיר את עולם הספרות לגווניו בזיקה לחוויה ולמסורת היהודית - להשיב את הרוח".

הרוח החיה בכתב העת "משיב הרוח" הוא המשורר אליעז כהן, איש כפר עציון. מרגש, שדווקא חבורת משוררים, שדור או שנים מפרידים ביניהם ובין חיים גורי שהלך מאתנו בגיל 95, הם הגוף היחידי שהוציא גיליון מיוחד המוקדש לחיים גורי. המשורר אליעז כהן ואתו המשורר יוסף עוזר, שני משוררים, הנטועים בציונות הדתית, נטלו על עצמם לערוך גיליון מיוחד של "משיב הרוח" - "מחווה לאחד מגדולי המשוררים העבריים שחי בינינו עד לאחרונה, המשורר הלאומי בן זמננו, חיים גורי שלמעשה היה דוברם ומשוררם של דורות רבים".

חוב בסיסי

אודה, שאני מתרגש מרטט קדושה, שליחות ומחויבות שליוו את אליעז כהן ויוסף עזור בציינם, שהשירה העברית זכתה בחיים גורי ש"היה הכותב הגדול של הארץ והזוכה הגדול שלה", ומוסיפים: "אנו חשים כי במיוחד בשנה זו בה נפרדנו מגורי, שנת השבעים למדינת ישראל, זהו חוב בסיסי של השירה ובמיוחד הארצישראלית להציב זרקור אל המקומות הגלויים והכמוסים במפעלו השירי הגדול".

ואכן עורכי הגיליון הציבו זרקורים, בהצליחם לאסוף כותבות וכותבים בני שלושה דורות: "בין מסה ובין העלאת זיכרונות, מתחדשות בין דפיו סוגה שכבר כמעט לא נראית במקומותינו: סוגת שירת המחווה (הומאז') ממשורר למשורר...".

עורכי הגיליון, המשוררים אליעז כהן ויוסף עזור, יכולים לזקוף לזכותם, שהצליחו במשימתם לארוג בגיליון המוקדש לחיים גורי כפי שכתבו "במלוא הענווה והרכנת הראש לתת את הדעת את הלשון, את העין ואת הלב לזה שאכן ראוי כל כך להיזכר".

על הגיליון ארחיב בכתבה הבאה.