בשורות ובין שורות

במעמד הר סיני ניתנה תורה לישראל על-מנת שיפיצו אותה בעולם כולו. עשרת הדברים, דברים של עשה ודברים של לא תעשה הם אוניברסליים. אלוהי ישראל, יורד ברעמים ובברקים על המחנה הגדול של יוצאי מצרים הניצבים בתחתית ההר, אבל הקולות שהכל רואים, הם קולות בשבעים לשון, וכל אומה ואומה, כל אדם ואדם רואה בעיני שלו את ה"כבד את אביך ואת אמך" האוניברסלי, את ה"לא תענה ברעך עד שקר" עליו נשען המשפט בכל יבשה ובכל איי הים.

שליחותו של אדון הנביאים שעלה אל ההר ושהה שם ארבעים יום וארבעים לילה וירד והביא תורה לישראל ולעמים היא "וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת-תּוֹרֹתָיו" (שמות י"ח, ט"ז). הדין. שורות שורות של חוקים ושל משפטים, העוברים בערוגות החיים ובהם נוטע האדם ושותל, וקוצר ומקיים את נפשו במישרים.

והנה גם אומות העולם העניקו במקביל מתת חיים שלא תסולא בפז לישראל. יתרו כוהן מדיין, עומד משתאה נוכח האיש משה השוקד לבדו מעלות השחר עד צאת הכוכבים ומצאת הכוכבים בכל אשמורות הלילה להקנות לישראל ולעולם את הדין. ואבי רעייתו ואוהבו כנפשו מורה לו להתבונן בערוגות החיים אחרת. "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (שם, כ'). שמירת כל החוקים כולם, המשפטים, עליו מוזהרים בני האדם באשר הם שם, שורות הדין, אי-אפשר בלעדיהן. אבל הן לא מספיקות. החוק אינו מבטיח את שמירת המידות. גמילות חסדים, ביקור חולים, הלווית המת, חסד, אהבת כל אדם 'כמוך' מפני שכל אדם הוא כמוך - לא אמורים בעשרת הדברים.

על התיבות "וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" אומרים חכמי ישראל במסכת בבא מציעא דף ל' עמוד ב' "זו לפנים משורת הדין". זה מה שנתן יתרו לישראל. משה את הדין. חתרו את הלפנים משורת הדין.

בין השורות הארוכות של משפטים יש בהם אדם חורש מעצמו, על-פי מידותיו. אין הרשות השופטת יכולה לאכוף עליו לא גמילות חסדים ולא ביקור חולים ולא אהבת הזולת, ולא שכנוע פנימי כי כל בני האדם עלי אדמות שווים לפני הקונה וחולקים אותה פלנטה מתחת לאותם שמים ואף על-פי חילקו אותה ארץ ארץ לכל אומה ואומה, עדיין היא סבה על ציר הדין שהוא אותו ציר בכל מקום בעולם, ועדיין ה'אנוכי' היחיד בחלד הוא "אנכי ה' אלוהיך", ובין השורות מתחברים הכל לשורות.

משה ויתרו, הדין, ולפנים משורת הדין, זאת התורה כולה.

על כן, בשבת בה כל ישראל מכונסים בבתי הכנסיות לשוב ולשמוע קול אלוהים המדבר וקול משה העונה לו כהד, העניקו חכמי ישראל בעידן בהם חושלה מסורת האומה לדורותיה את הפרשה ליתרו. אהבה, אחווה.