בנאומו האחרון בפני מרכז מפלגת העבודה עמל עמיר פרץ לחדד את ההבדלים שבין מפלגת העבודה ומרצ-יחד. "אנחנו לא ז'נבה", הצהיר. עמיר פרץ לא פירט מהות שלילתו את יזמת ז'נבה. מאחר ונראה כי פרטי יוזמת ז'נבה, למרות הפרסום הרב שניתן לה, אינם ידועים, אנסה להבהיר מדוע יש לראות בה, לדעתי, לא יותר מאשר הרפתקנות מדינית.
ב"הסכם", כמו בהסכם, אין טעם לדבר על, אלא יש לקרוא את ההסכם ולהתייחס אליו לגופו. ניתן לקבוע כי סעיפיו המרכזיים של הסכם ז'נבה מהווים סיוט פרשני אמיתי, מה שמבטיח כי אם יהפוך אי פעם למסמך מחייב, הוא יהיה מקור לצרות צרורות וכל צד יבין את הוראותיו כרצונו.
הסכם ז'נבה הינו ניסיון מופרך לדלג על כל שלבי הביניים, שכבר בוצעו, ולהגיע מיד להסכם קבע תוך התעלמות כמעט מוחלטת ממה שכבר הוסכם ונסגר בהסכם אוסלו ובהסכמים שבאו בעקבותיו וממה שהתרחש במציאות בעקבות הסכמים אלו.
ההסכם מאזכר את ההסכמים והמזכרים הקודמים במסגרת מחויבות כללית לתהליך השלום, אך מתעלם לחלוטין ממשמעותם. לאור גישה זאת, הסכם ז'נבה הינו בין מדינת ישראל לאש"ף ולא בין מדינת ישראל לרשות הפלשתינית. ההסכם אינו מקנה כל מעמד חוקי לרשות הפלשתינית וממילא אינו מטיל עליה חובות כלשהן, לרבות החובה להילחם בטרור.
יש לזכור כי המנסחים של המסמך מהצד הישראלי אינם מוסמכים לדבר בשם מדינת ישראל. כך גם אלו המתיימרים לייצג את אש"ף, אינם מייצגים איש. למסמך אין תוקף, אלא הוא מהווה טיוטה רעיונית, שאינה מחייבת איש. מכיוון שרק בטיוטה עסקינן, לא היתה כל מניעה לערוך אותה כטיוטת הסכם בין הרשות הפלשתינית למדינת ישראל והעובדה שלא נערכה כך הינה רבת משמעות, ויש בה כדי לחשוף את כוונת מנסחיה.
מאחר וההסכם הינו בין אש"ף למדינת ישראל, משמעות הדברים הינה כי על הרשות הפלשתינית לעבור מן העולם, כתנאי להגשמת ההסכם. סביר כי מנסחי המסמך ינסו לטשטש עובדה זאת, אך היא מתחייבת מנוסח ההסכם ומהגדרת הצדדים לו.
הסכם ז'נבה מתחיל מהסוף - קודם לכל אירוע אחר תוקם מדינת פלשתין שהינה יורשת של אש"ף [לא של הרשות הפלשתינית]. הקמת מדינה פלשתינית בגבולות שנקבעו בהסכם אינה מותנית בדבר ואין הפלשתינים מתחייבים לעשות דבר בטרם תוקם מדינתם.
לאחר כינונה מתחייבת המדינה הפלשתינית לקיים השלום, להילחם בטרור, לפרק ארגונים חמושים, לשמור על הגבולות מפני הברחת נשק וכיוצא באלה התחייבויות שנוסחו באופן נפתל וסבוך. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, כך נהוג לומר. מי שינסה לדלות מהסכם ז'נבה את משמעותם האמיתית של הסעיפים והמנגנונים השונים להבטחת ביצועו, יגלה שלא רק האלוהים נמצא בפרטים הקטנים, גם השטן עושה בהם, או יוכל לעשות בהם, שימוש לא רע.
המעיין בהסכם ז'נבה יגיע בהכרח למסקנה כי ישראל לא תוכל למנוע הברחת אמצעי לחימה למדינה הפלשתינית, גבולות המדינה הפלשתינית יהיו באחריותה הבלבדית של אותה המדינה ובאשר להתחייבות לפרק את הארגונים החמושים והכנופיות מנשקן, זו תיכנס לתקפה רק לאחר כינון המדינה הפלשתינית.
הסכם ז'נבה לא קבע אפילו מועדים מחייבים לביצוע ההתחייבויות הפלשתיניות וקיומן אינו תנאי לקיום ההסכם ולתוקפו.
אם לא די בכך, הרי למען הסר ספק יש להבהיר כי הסכם ז'נבה מכיר בזכות השיבה, עם מקום לוויכוח על מספר הפליטים שיורשו לשוב לגבולות מדינת ישראל, והמספר צפוי להיות משמעותי ומכיר גם בזכות הפלשתינים וכן המדינות ש"אירחו" את הפליטים, לקבל פיצוי בסכום שייקבע, שאף הוא צפוי להיות משמעותי.
לעומת מתווה ז'נבה, נקודת המוצא של מפת הדרכים, עם או בלי ההערות הישראליות [שמעמדן אינו ברור], שונה בתכלית. העיקרון העומד בבסיס התוכנית הפרטנית הקרויה מפת הדרכים הוא שעל הפלשתינים, באמצעות הרשות הפלשתינית, להוכיח על-ידי רפורמות שלטוניות ומאבק בטרור ובארגונים צבאיים בלתי סדירים, כי ביכולתם לקיים מדינה כמשמעות המקובלת של מושג זה ורק אז הם זכאים להקים מדינה בגבולות זמניים. שלב הסדר הקבע והגדרת הגבול הסופי הוא השלב הסופי.
לא למותר לציין כי "זכות השיבה" ו"הזכות לפיצוי" אינם מהווים חלק ממפת הדרכים. מפת הדרכים אינה נכונה להתעלם ממה שנבנה ונהרס לאחר הסכמים הקודמים ואינה נכונה להתעלם מחולשות יסוד במבנה ההנהגה והחברה הפלשתינית.
מפת הדרכים מבוססת על ההכרה שלפלשתינים נתנו די והותר אמצעים לכונן הנהגה לאומית איתנה המסוגלת לפעול בצורה מתוקנת ולאכוף את מרותה החוקית על הציבור הפלשתיני. הנחת היסוד הינה שאם הפלשתינים אינם מסוגלים להתנהג כמדינה, אין זה מן הראוי לאפשר להם כינון מדינה. אם תתפרק הרשות הפלשתינית, פירושו של דבר גם שאש"ף נכשל ביומרתו לכונן הנהגה לפלשתינים. הפיתרון יהיה במקרה כזה העברת השליטה בעם הפלשתיני לגורם אחר - ירדן, ישראל או גורם בינלאומי.
לעיקרון הגלום במפת הדרכים "הסכימו" הפלשתינים, ומאז אין הם ותומכי יזמת ז'נבה אצלנו חדלים לנסות לשכנע כי יש לדלג על השלבים הראשונים למפת הדרכים ולגשת מיד לדיון בהסכם הקבע.
אפשר להבין את הפלשתינים, מדוע יסכימו לקבל על עצמם נטל ההוכחה להראות כי הקימו רשות המסוגלת למשול וללחום בטרור כתנאי להקמת מדינה בגבולות זמניים, אם הם יכולים להקים מדינה בגבולות רחבים בהרבה ולזכות בזכות השיבה ובפיצויים, בטרם יהיה עליהם להוכיח דבר?!
שמחתי תחילה לשמוע כי יוזמת ז'נבה אינה התוכנית של מפלגת העבודה וכי מפלגת העבודה אינה תומכת במסמך המופקר הזה. אשמח עוד יותר לשמוע כי מפלגת העבודה מקבלת את עקרונותיה של מפת הדרכים כמתווה נכון להתקדמות ולא כבסיס ליצירת מכשולים להתקדמות.
מדברי עמיר פרץ לאחרונה, נראה כי הוא דווקא מאמין שניתן ורצוי לדלג מיד לפיתרון הקבע ובכך יש אימוץ למעשה של מתווה ז'נבה. מפלגת העבודה אינה מרצ וקיוויתי שבתחום זה יחודדו ההבדלים עוד יותר. למרבה הצער, חזר פרץ בהתבטאויותיו האחרונות לרעיון שיש לגשת מיד להסכם הקבע וליישמו תוך ארבע שנים, שכן מדינה פלשתינית בגבולות זמניים תהיה "עוינת לישראל".
לא ניתן להבין מה ימנע ממדינה פלשתינית בגבולות סופיים, לאחר חתימת הסכם קבע להיות עוינת? האם הפלשתינים כולם יוותרו על חלום פלשתין השלמה?
השאלה אינה בכלל אם מדינה פלשתינית תהיה עוינת, אלא אם היא תהיה בכלל מדינה. סוריה הנה בוודאי מדינה עוינת אך ניתן היה לכרות עימה הסכמים מאחר ויש בה מרות מרכזית שתכבד ותאכוף הסכמים. הבעיה שלנו עם הפלשתינים ועם הרשות הפלשתינית לא היתה עוינותם ואפילו לא האלימות שפרצה בשנת 2000. הבעיה היחידה הנה היעדר מרות מרכזית ובעיה זו נובעת מגורמים רבים שברובם אינם תלויים בנו.
השלטון הכפוי של אש"ף [והכוונה למנהיגות תוניס], היעדר אמון של הציבור הפלשתיני בשלטון מושחת זה, הפיצול בחברה הפלשתינית, המתח המובנה בין תושבי הגדה לתושבי רצועת עזה ובין הפליטים לתושבי הקבע, מתחים פנימיים בין ארגוני השלטון וכן, כמובן העימות בין החמאס לרשות, כל אלה וגורמים אחרים מהווים כר פורה לאי יציבות היום ולאי יציבות בעתיד. הסכם קבע מהסוג עליו חולמים תומכי יוזמת ז'נבה ואחרים לא יהיה מקובל על חלק ניכר מהציבור הפלשתיני ובצד הפלשתיני אין מרות מרכזית שתוכל לאכוף הכרה בו.
ישראל חייבת לנקוט זהירות רבה בכל הנוגע לדיון בהסדר קבע והיא אינה יכולה לוותר על התנאים הכלולים במפת הדרכים שמשמעותם כינון הנהגה פלשתינית בעלת תוקף שלטוני ומוסרי. אם נגזר עלינו [וכך נראים הדברים כיום] שבסיומו של התהליך הפוליטי העובר על החברה הפלשתינית הנהגה זו תהיה של החמאס, אזי ברור גם שיש לבחון אם בכלל ניתן להגיע להסדר קבע. הדבר שאסור לנו לעשות הוא להניח שכריתת הסכם קבע תהיה, כשלעצמה, הגורם לכינון הנהגה בעלת תוקף שלטוני ומוסרי התומכת בהסכם זה.
היום ניתן לקבוע בוודאות שרובו של הציבור הישראלי מעוניין בשלום ואינו מבקש לשלוט על העם הפלשתיני. הרעיון של מדינה פלשתינית הפך להיות מקובל ומחלוקות העבר בנושא זה צומצמו מאוד. הדבר שלא השתנה הוא חוסר האמון בכוונותיו של הצד שכנגד ובמיוחד ביכולתו לכבד הסכמים ולאכוף מרות. מאז 1993 אנו מגלים שוב ושוב שאין עם מי לדבר, למרות שיש על מה. כאשר נאמר שאין עם מי לדבר אין הכוונה לכך שחסרים אישי ציבור כאלה או אחרים עימם ניתן לנסח טיוטות דמיוניות כמו טיוטת הסכם ז'נב . הכוונה באמירה זו הינה שאין בצד הפלשתיני גורם המסוגל להשליט מרות ועעמו ניתן לכרות הסכם.
לצערי, אי אפשר להציג היום תחזית אופטימית. אלה שחלמו על ארץ ישראל השלמה והתיישבות יהודים בכל רחבי ארץ ישראל ייאלצו להיפרד מחלום זה ואלה החולמים על הסדר קבע יגלו שהדרך עוד ארוכה ורבה. כשלעצמי איני בטוח בכלל שהתפיסה של שתי מדינות בין הים לירדן הינה נכונה ואני מאמין כי בסופו של דבר נמצא עצמנו חוזרים ל"אופציה הירדנית" האבודה - דהיינו, מדינה ירדנית-פלשתינית שתכלול את ירדן בגבולות קרובים לגבולות 1967 ובצירוף רצועת עזה.
