|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
מרבית בני-האדם אוהבים את ההגנה של ה'עדר' על תחושת ההתבדלות והשחייה נגד הזרם. אלא שהזרם הזה נוטל מאיתנו את הדבר היקר ביותר: את היותנו יהודים
|
סוגיות רבות נראות אחרת לגמרי בפרספקטיבה היסטורית. רבות מהשאלות שמעסיקות את העם היהודי בימינו היו נראות בבהירות רבה יותר לו יכולנו להביט בהן במבט מלמעלה, מתוך ראיית התהליכים במלואם.
אך האמת היא שאיננו זקוקים עוד לכמה עשרות או מאות שנים כדי לקבל את הפרספקטיבה הזאת. ימי החנוכה מגישים לנו אותן שאלות, אותם לבטים, אותן התמודדויות, בתוספת הפרספקטיבה ההיסטורית. אנו יכולים ממש לשמוע את הוויכוח הסוער בין המתייוונים לבין היהודים הנאמנים לתורת ישראל ולמצוותיה. אפילו השפה והמושגים נשמעים עכשוויים לגמרי.
הדרך החוצה
המאבק באותם הימים לא ניטש בין יהודים ליוונים בלבד. אפשר לומר שעיקר המאבק התחולל בתוך העם היהודי, מול המתייוונים. אלה היו צעירים יהודים מודרניים ומתקדמים, שהאמינו כי לעם מתבדל, הדבק בנושנות, אין עתיד בעולם המודרני. הם ביקשו ליצור חיבור בין התרבות ההלניסטית המודרנית ובין היהדות.
אבל מהר מאוד התברר, כי דרך זו מוליכה בכיוון אחד בלבד: מן היהדות החוצה. הדור הראשון של המתייוונים ניסה לשלב את התרבות היוונית עם המסורת היהודית. הדור השלישי כבר בעט ביהדות, בז לה ושאף להיות יווני לכל דבר ועניין. עובדה היא שלא נותר מהם זכר.
מי שחזרו להיות יהודים שלמים, שרדו והשתלבו בשלשלת-הזהב של הרציפות היהודית, ומי שדבקו בתרבות יוון התבוללו לחלוטין ואבדו לעם היהודי.
אנו מתמודדים כיום באותה ההתמודדות של מתתיהו ובניו, אלא שהפעם המאבק איננו נגד גזרות-דת של שלטון עריץ, אלא כל-כולו מאבק רוחני-ערכי.
יש כוחות בתוך עם-ישראל שמנסים למשוך את העם לאותם כיוונים שאליהם ניסו למשוך המתייוונים בימים ההם. מולם עומדים ממשיכי דרכם של מתתיהו ובניו החשמונאים, הקוראים לעם-ישראל להישאר נאמן ליהדותו ולדרך אבותיו.
הפיתוי להיסחף בתוך זרם התרבות הכלל-עולמית יכול לקרוץ. מרבית בני-האדם אוהבים את ההגנה של ה'עדר' על תחושת ההתבדלות והשחייה נגד הזרם. מה יותר פשוט מלהיות כמו כולם, להתלבש כמו כולם, לשמוע אותה מוזיקה ששומעים כולם, לחשוב כמו כולם. למה למשוך מבטים ותשומת-לב, כשמתברר שיהודי אינו יכול לאכול עם כולם, שהוא צריך להתפלל, שעליו להשבית פעילויות בגלל כניסת שבת או חג.
אלא שהזרם הזה נוטל מאיתנו את הדבר היקר ביותר: את היותנו יהודים. מי שייסחפו בתוך התרבות העולמית, אולי יהיו בני-אדם נאורים ותרבותיים, יזכו למחמאות ולמעמד, אבל לא יהיו יהודים. ההתבוללות והטמיעה לא תותיר מהם זכר כעבור כמה דורות. זה בדיוק התהליך הפוקד רבים מבני-עמנו בעולם החופשי.
מאבק קיומי
המאבק הזה הוא קיומי, והוא חשוב לאין-ערוך מכל הססמאות המרחפות בחלל האוויר. עבור העם היהודי זה עניין של להיות או לחדול, חלילה. לשמחתנו נראה, שגם בתנאים של עולם חופשי, בלי גזרות ורדיפות, מחלחלת אט-אט ההכרה, כי יש לשוב לדרך המקורית של עם-ישראל. המוני בית-ישראל מתחילים להבין, כי עתידנו - כעם וכיחידים - טמון בהמשך הרציפות של המסורת היהודית.
כשאנו מדליקים את נרות החנוכה, כדאי שנזכור את הלקח הנצחי. מפתה מאוד להיות חלק מהעולם הגדול, אבל הקיום היהודי תלוי דווקא בשמירת הייחודיות היהודית ובעמידה עקשנית על הדבקות בתורת ישראל ובמצוותיה. הערכים האנושיים משתנים ומתחלפים, אבל ערכי היהדות נשארים לנצח, ועמם אנחנו. חנוכה שמח!
המאמר מתפרסם בגיליון 990 של 'שיחת השבוע'/
|
| תאריך:
|
27/12/2005
|
|
|
עודכן:
|
03/01/2006
|
|
מנחם ברוד
|
|
פייגלין הוא לא הסיפור כאן. האיש הזה, שנשכב על הכבישים כדי למחות כנגד ההסכם ההוא שרקחו באוסלו, הוא קורבן של כללי משחק מעוותים. ובמדינת ישראל, מי שקובע את כללי המשחק, הם מעצבי דעת הקהל. במשך שנים הזהירו מפניו, ועכשיו הם מנסים למנוע את הרחקתו מהליכוד.
|
|
|
|
|
קראתי את הדברים שוב ושוב, ולמרות שבאופן אישי אינני מסכים עם מקצת הדברים, ובמיוחד לא עם הניסוח הבוטה של הדברים כולם, הרי שמצאתי לנכון שהדברים חשובים, מדברים בעד עצמם, יש בהם עניין ציבורי והם נוגעים לחיי כל אזרח ואזרחית במדינה. לכן חשבתי שמן הראוי לפרסם אותם כאן, ללא עריכה כלשהי. דברים בשם אומרם:
|
|
|
|
|
המפלגה המסכנה ביותר בישראל, מפלגת הליכוד, הכתה בעצמה שוב. לאחר שהמליכה עליה את המנגנון של נפוטיזם מושחת, לאחר שאותו נפוטיזם מושחת בעט בה בעוצמה והשאיר אותה מוכה וחבולה, ירתה לעצמה המפלגה שוב ברגל. היא המליכה עליה את האיש שהכזיב, את האיש שהתקשורת יכולה לדרוס בכל זמן שליבה חפץ, את האיש שתמיד זקוק שמישהו אחר יגבה אותו.
|
|
|
|
|
"המציאות עולה על כל דמיון", הזהיר אותי אבי המנוח. לפני כחודשיים כתבתי מאמר מרושע על אי-התגובה של צה"ל להתקפות המחבלים מחבל עזה (חדשות מחלקה ראשונה, 26 באוקטובר 2005). השבוע קפצנו מדרגה, ורקטות "קסאם" נוחתות בבסיס צה"ל בדרום וליד אזורים חיוניים מבחינה אסטרטגית בקרבת אשקלון. אני כותב, "נוחתות", בלשון הווה כיוון שבעברית אין לנו מבנה דקדוקי, המצביע על דבר, שקרה בעבר, נמשך להווה, ופניו לעתיד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
