שתי שורות וחצי. בדיוק. שתי שורות וחצי, שבהן היא מודיעה לי, בכתב דהוי, שנראה כמי שמיצה את הטיפה האחרונה בתמצית הדיו, את צערה על אי-קבלתי (סליחה, היא הייתה יכולה לקבל אותי ולחסוך לעצמה - ולי - את הצער). הלא כן?
היא התחילה. נשבע לכם. בי נשבעתי. זו הייתה היא. היא יזמה. היא רצתה. היא הזמינה. היא חיזרה. היא שידלה. היא הפצירה. וכשהתרציתי והואלתי להסכים - זו הייתה היא, רק היא, שסירבה לקבל אותי. כן, היא דחתה אותי - חברת הביטוח.
בשל הכבוד שאני רוחש לנציגיה (אנשים נפלאים, קשובים ורגישים, אכפתיים, אמפטיים, אנשים שעשו כל מה שהיו יכולים לעשות במסגרת האילוצים והמגבלות, כדי לסייע לי להתקבל; אבל גם הם, אפילו הם, לא עזרו ולא הועילו - חברת הביטוח לא קיבלה אותי לתוכנית המשודרגת שלה (ושלי - אילו התקבלתי).
לא הייתה לה שום סיבה ושום עילה לא לקבל אותי במסגרת השדרוג. מצבי לא השתנה. אותם תנאים אשר שררו בזמן חתימתי על ההסכם הראשוני - שעל-פיו היא ביטחה אותי במשך שנים אחדות - שרירים וקיימים גם כיום. דבר לא השתנה. אני אוכל להמציא אישור רפואי תקף, עדכני, שיוכיח כי אכן כך: "אמת דיברתי" - במרכאות ובלעדיהן.
שתי שורות וחצי. זה הכול. אף לא מלה אחת נוספת. שתי שורות וחצי שבהן היא מודיעה לי כי לא התקבלתי. שום סיבה. שום עילה. שום נימוק. רק הבעת צער סתמית, רשמית, משרדית - יבשה וצוננת, בהירה וקרה, מנוסחת בצמצום, בקפידה, בנוסח דחייה שגרתי, אחיד.
אני אסתדר גם בלי ההטבות הקטנות, הלא-משמעותיות, שהוטבו בהן מי שהתקבלו לתוכנית המשודרגת, אבל לכל המעט היה מגיע לי שהדחייה שלי תנומק בנימוק הגיוני, סביר, מתקבל על הדעת ומניח אותה. אבל הם לא נימקו.
העדר הנימוק אינו מותיר את הדחייה בלתי מנומקת. הנימוק מצוי בסב-טקסט. בשורות שלא נכתבו. בהנחת העבודה ששימשה - כמשוער - בסיס לדחייה.
הנכות שלי מעוררת בהם ספקות. היא מביכה אותם, אף כי היא אינה קשורה ל'גורמי סיכון' שהחתימה על ההסכם מחייבת את חשיפתם. הם חוששים. בוודאי. איך לא. אני לא נעשה צעיר יותר, גם לא בריא יותר. הם לא רוצים לקחת סיכון לגבי מי שהצהיר, בשעתו, כי הוא סובל מבעיה רפואית מסויימת, אשר בגללה נקבעו לו - לי - אחוזי נכות, ובגינה הוחרגה חלות הכיסוי הביטוחי. הם לא רוצים להמר. (גם אני, אגב, לא. מאותה סיבה בדיוק שאני ביקשתי להצטרף לתוכנית המשודרגת - הם דחו את בקשתי. איך מכנים זאת - ניגוד אינטרסים? אם הנחת העבודה שלי שהחברה אינה לצדי אלא מתייצבת נגדי, אם וכאשר ייגרם מצב שבו יהיה עליה לפרוע את התחייבותה כלפיי - איך אסמוך עליה. איך אבטח בה? בעיה, הא?).
אלמלא ידעתי מלכתחילה כי "הכל שאלה של מחיר, כלומר של כסף", הייתי עלול להתאכזב עמוקות. האכזבה שלי שטוחה, רדודה, דקה כקרום של קרח. כמוה - הצער. לא הופתעתי. שיערתי שהם ידחו אותי, אף כי בסתר לבי קיוויתי שהם יקבלו אותי. אלה החיים. יש ביטוח אבל לא לכולם, לא ללא-תנאי. אין שום דבר בטוח. באחריות.
הדחייה הייתה עבורי שיעור - שיעור באזרחות אבל בעיקר - שיעור בכלכלה: כלכלת שוק פשוטה, קרה ומחושבת, עניינית. גם כשהיא ייצוגית, מעונבת, מרשימה - היא נותרה, במהותה, פרועה ואכזרית. עובדה. אני אחד מקורבנותיה...
