תמצית העובדות השאלה העומדת להכרעה: האם במהלך השנים 1991 - 1992 היה המערער "תושב ישראל" כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], על-פי הנוסח שקדם לתיקון מס' 132, והאם רואים בשל כך את הכנסותיו במהלך שנים אלה כהכנסות שהופקו בישראל?
המשיב הוציא למערער שומות לשנות המס 1991 ו-1992, וכלל בהן הכנסות, אותן הפיק המערער בארצות-הברית, בקובעו כי רואים הכנסות אלה כהכנסות שהופקו בישראל. לצורך כך קבע המשיב עוד, כי המערער היה באותן שנים "תושב ישראל", ועל כן חלה לגבי הכנסותיו בשנים אלה הוראת סעיף 5(1)(ג) לפקודה, הקובעת כי "מי שעסק בחוץ לארץ באותו משלח יד שבו עסק בישראל, יראוהו, כל עוד הוא תושב ישראל, כמי שעוסק בדרך כלל באותו משלח יד בישראל".
המערער לא השלים עם עמדתו זו של המשיב ובשני ערעורים, המתייחסים לכל אחת משנות המס הנ"ל, טען, כי לא היה באותן שנים "תושב ישראל", כי מדובר בהכנסות שהופקו בארצות-הברית וכי דיווח עליהן כדין לשלטונות המס שם. בית המשפט המחוזי הכריע תחילה בשאלת תושבותו של המערער בשנים אלו, תוך יישום מבחן "מרכז חייו של היחיד", וציין כי "שינוי מעמד 'התושבות' אינו בהכרח אקט חד, אלא תהליך הנבנה על רצף מסוים".
בית המשפט קבע, כי בשנים 1991, 1992 היה המערער תושב ישראל. נקבע כי נראה, שאמנם היו תקופות בין יציאתו של המערער את הארץ ב-8/88 ועד שנת 91, שבו החל תהליך מואץ של מעבר המערער ממעמד של תושב ישראל למעמד של תושב ארה"ב, אך תהליך זה לא זכה להבשיל עד תומו, ובטרם הושלם, החלה מגמה הפוכה של כוונה לראות בישראל את מרכז החיים. מכאן הערעור.
הוחלט (ברוב דעות) לדחות את טענות המערער, ככל שהן מתייחסות לשנת המס 1992, ואילו בכל הנוגע לשנת המס 1991, נקבע, כי עד אוקטובר 1991 לא היה המערער "תושב ישראל" כמשמעותו של מונח זה בפקודה, על-פי נוסחה במועד הרלוונטי.
נקבע - פקודת מס הכנסה, כנוסחה טרם תיקון 132, אימצה, לעניין סמכות המיסוי, את העקרון הטריטוריאלי. תיקון 132 התאפיין בהסטת מרכז הכובד, לעניין סמכות המיסוי, מן העקרון הטריטוריאלי אל עבר העקרון הפרסונאלי.
נקבע - ניתן להיעזר בהגדרה החדשה של המונח "תושב ישראל", כנוסחה לאחר תיקון 132 לפקודת מס הכנסה, המשמרת את מבחן "מרכז חייו של היחיד", ובחזקות המפורטות הקבועות בה, כדי לבחון את שאלת התושבות, גם באותם המקרים, שעליהם חל הנוסח הקודם של הפקודה.
נקבע - בחינת מכלול העובדות הרלוונטיות לעניין תושבותו של המערער מובילה לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית משפט קמא, ככל שהדבר נוגע לשנת המס 1991. עניין לנו בהתנהלות המעידה - הן ברמה האובייקטיבית והן ברמה הסובייקטיבית - על שינוי ועל העתקה של מקום המגורים אל מחוץ לישראל, להבדיל מהעדרות הנושאת אופי ארעי, כך שמדובר בתהליך של שינוי תושבות, שהושלם על-ידי המערער, באופן שבינואר 1991, לא היה המערער "תושב ישראל". לכן תהליך החזרה ההדרגתי של המשפחה ארצה, הוא תהליך של חזרה לישראל, לאחר שהמערער כבר חדל להיות "תושב ישראל". תהליך חזרה זה הושלם עם חזרתו של המערער עצמו ארצה באוקטובר 1991. אז שב המערער והיה לתושב ישראל.
נקבע - המסקנה שלעיל מבוססת בעיקרה על כך, שהמערער העתיק בפועל את עסקיו לארצות-הברית, ועל כך שבחר לצרף אליו למהלך זה את כל בני משפחתו. העובדה שהמערער הותיר אחריו בארץ נקודות אחיזה מסוימות, אף היא, אין בה כדי לשלול את המסקנה שאליה הגעתי, וזאת נוכח האינדיקציות הרבות, המלמדות על העתקת מרכז חייו של המערער לארצות-הברית, עוד לפני שהחלה שנת המס הראשונה השנויה במחלוקת בין הצדדים, דהיינו לפני ינואר 1991.
נקבע - אליבא דכב' השופטת מ' נאור (דעת מיעוט): לדעתי אין מקום להתערב בקביעתה של הערכאה הראשונה לפיה נותר המערער "תושב ישראל" בכל התקופה נשוא הערעור.
לפסק הדין המלא 
