הבלונדית האולטימטיבית שלנו מצאה לעצמה מחזר לוהט, חד כתער, ושמו סייף. קדאפי. כן, בנו של אותו קדאפי היושב בלוב על כך וכך מיליארדי דולרים של נפט. אותו קדאפי ששילח את מרצחיו לפוצץ מטוס אזרחי על נוסעיו. אותו קדאפי שאירח בארמונותיו את צמרת מחבלי העולם. התקשורת מתמוגגת מנחת, הנה האהבה תביא את השלום, לו רק יינתנו בנות ישראל הנאוות למאהביהן הערבים יבוא שלום עלינו, ואנו מאחלים לה לגברת קדאפי הבלונדית הרבה הרבה ילדים.
וכמובן שהתקשורת צודקת לחלוטין. אם כל בנות ישראל יאהבו את הערבים אזי ייוולדו המון ילדים ערבים, וגם אם גנים בלונדים ישאו, ערבים הם. כי הערביות איננה עניין של גנטיקה, אלא עניין של תרבות, עניין של דת, עניין של חברה, עניין של חינוך. החינוך הערבי יש לו יתרון עצום על פני כל חינוך אחר, שכן הוא מדגיש את עליונות הערביות והאיסלאם על פני כל דת ותרבות אחרת. ואם אין התרבות האחרת הזו מקבלת את היותה נחותה מטבע כפירתה, הרי שזכותו המלאה של האיסלאם לכפות עצמו על התרבות האחרת הזו, אם בכח הסייף, ואם בכוח הזיין.
מאות שנים לפני המאה השביעית חיו בצפון אפריקה, ממצריים ועד לטנג'יר עמים רבים. על כולם שלטה האימפריה הרומית, שלטון נאור. ביניהם שכנו קהילות יהודיות אשר כאזרחים רומיים, התיישבו בכל מקום בו שלטה האימפריה הרומית. היכן הן כל אותם עמים? שאלו את קדאפי והוא יאמר לכם. לוחמיו של מוחמד אנסו את כל הנשים, קבלו לשם כך את ההיתר של הנביא, וכל הילדים חונכו להיות מוסלמים. תוך מאה שנה שינתה צפון אפריקה את פניה לחלוטין והיתה לדאר–אל-איסלאם. היחידים שנותרו היו היהודים, עם הספר, להם ניתנה הפריבילגיה לחיות, אם ישלמו מס גולגולת ויהיו לתושבים סוג ז'. כיבוש נשות האויב היא אמצעי עתיק, מקודש, ונפוץ במערכות המלחמה של האיסלאם, מקדמת-דנא, מפיו ומעשיו של הנביא, ירום הודו.
גם המושג של אהבה איננו רלוונטי. האם יכול הגבר הערבי לחלק את אהבתו על פני ארבע נשים וחמש פילגשים? כן, אם המושג אהבה משמעותו בעיקר חלוקה צודקת של הזרע.
המשוש שבו מקבלת התקשורת את הרעיון שסייף יאהב את אורלי, ובכך יביא את הישועה מבוסס על בורות מוחלטת בכל האמור לראיה האיסלמית של כיבוש האישה. האישה אכן נכבשת, הופכת לשפחה נרצעת, חסרת זכויות, רבת חובות, שאלו כל יהודיה שהתחתנה עם מוסלמי ונאלצה לחיות איתו בעיר או כפר ערבי. הגיהינום בהתגלמותו.
הבורות הזו, המשוש הזה לנוכח מזלה הנפלא של אורלי להתברך מזרעו של סייף, הם הבסיס האמיתי להסכמי-נפל כמו אוסלו, טאבה, שבו התמסרה מדינת ישראל לסייף, או אבו-עמאר, וקברה את בניה ובנותיה היהודיים. ככל שהבורות והמשוש האלו ימשיכו למלא את גלי האתר, ימשיך עם ישראל הפותה לחשוב כי ניתן ליישב בין התקווה היהודית לריבונות על חלק כלשהו של ארץ ישראל, ובין הדרישה הערבית לניפוץ הריבונות, וכינון פלשתין שבה היחס בין הערבים לישראל הוא כמו בין הערבי לפילגשו. חשש מתמיד מן הפגישה הבאה, מן הביקור הבא באוהל, האם תהיה עת רצון של חלוקת זרע, או עת זעם של ניתוץ הפרצוף.
עצתי לבלונדית האולטימטיבית: הימלטי נא מן הקשר עם הסייף, ומהר, שכן כמו באירן, יש נקודה של אל חזור, ולא תמיד אנו יודעים מהי, אלא לאחר שהפצצה העלתה פלומת פטריה מעל תל אביב שהייתה כנצרים.
