תמצית העובדות
המשיבה 3 - עמותת "רוח הצפון" - היא עמותה רשומה, שמטרותיה, על-פי תעודת הרישום, הן "ליצור הכרה בחברה הישראלית לגבי זכותו של הפרט לפעול על-פי מצפונו בגבולות הדמוקרטיה. לקדם חשיבותם של ערכים הומניסטיים במדינת ישראל. ליצור הכרה בנוגע לאפשרויות העומדות בפני הפרט במדינה דמוקרטית להימנע מפעולות הנוגדות מצפונו". העותרים - אנשי צבא במילואים - פנו למשיבים 1 ו- 2 בדרישה כי אלה יפעלו על-פי סמכותם ויזמו הליך לפירוק העמותה. המשיבים 1 ו- 2 לא ראו לנכון לעשות כן, ומכאן העתירה שבפנינו.
יצויין כי רשם העמותות שיגר לעמותה "התראה לתקן את המעוות", וביקש כי זו האחרונה תשמיע עמדתה ביחס לטענות שהועלו נגדה. במכתב התשובה של העמותה היא הבהירה כי מטרת הקמתה לקדם את מעמדה של הזכות לחופש המצפון, תוך שימוש בזכות היסוד לחופש הביטוי הנתונה לה ולחבריה, וכי מעולם לא קראה לסרב לשירות צבאי בחובה או במילואים. לטענת העותרים, העמותה מהווה מסגרת משפטית לפעילות הבלתי-חוקית של תנועת "אומץ לסרב", הקוראת לסרב לשרת שירות חובה או שירות מילואים בשטחי יהודה, שומרון ועזה ("סרבנות סלקטיבית").
העותרים גורסים, כי על אף שאין כל פסול במטרות המוצהרות של העמותה, כפי שהן מופיעות בתעודת הרישום, הרי שבפועל, קוראת העמותה לסרבנות, ובכך היא סוטה ממטרותיה המוצהרות ופועלת באופן בלתי-חוקי. העותרים טוענים כי התארגנות מסוג זה חוצה את גבול הלגיטימיות ויש בה סממנים של מרי. המשיבים 1 ו- 2 סבורים, כי נדרשות ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות, ברמה של ודאות קרובה, אלא שהתשתית הקיימת לעת הזו, אין בה די כדי להביא לנקיטה בצעד הדרסטי של הגשת בקשת לפירוק עמותה. עוד בבסיס החלטת המשיבים השיקולים הבאים: המדיניות הזהירה והמצמצמת של העמדה לדין בעבירות הרלוונטיות לענייננו; חשיבותו של עקרון חופש הביטוי; ושאלת האינטרס הציבורי בפירוק עמותה בהתחשב, בין היתר, ברצון להקהות מחלוקות ולהימנע ממתן תהודה ציבורית לנושא.
העמותה טוענת כי הסירוב הוא "מעשה אישי אליו מגיע אדם מתוך הכרעה אישית בלבד", ובהתאם, אין היא קוראת לסרבנות, אלא רק מסבירה למי שחפץ בכך את המצב המשפטי בהקשר זה. במסגרת זו היא מסבירה גם שהסירוב על-פי ההלכה הפסוקה אינו חוקי.
דין העתירה להידחות
נקבע - השיקולים ששקלו היועץ המשפטי לממשלה ורשם העמותות, בבואם להחליט, האם לבקש את פירוק העמותה, דומים במהותם לשיקולים ששוקל ברגיל היועץ המשפטי לממשלה, בעניין העמדה לדין (הן לגבי דיות הראיות בעניינה של העמותה, והן לגבי העניין הציבורי בפירוקה). במסקנה מסוג זה לא יתערב בית המשפט, אלא במקרים שבהם נתגלה חוסר סבירות קיצוני ומהותי וחריגה ממיתחם שיקול-הדעת.
נקבע - גם לגוף העניין לא מצאתי פגם המצדיק התערבות בהחלטת המשיבים 1 ו- 2. חופש ההתאגדות הוא מעיקרי המשטר הדמוקרטי ואחת מזכויות היסוד של האזרח, היא קשורה בקשר אמיץ לחופש הביטוי, ונגזרת מעקרון כבוד האדם. מעמדה הרם של זכות ההתאגדות משליך על רף ההוכחה ועל עוצמת הראיות הדרושות, כדי לבסס עילה לייזום הליך פירוק של עמותה.
נקבע - בפסק דין שהתייחס להחלטת רשמת העמותות, שלא לרשום עמותה בשל קיום יסוד סביר למסקנה, כי זו תשמש מסווה לפעילות בלתי חוקית, נקבע, כי ראוי לאמץ את המבחן לפיו נדרש, כי הראיות שיובאו בפני הרשות המינהלית היכולות לבסס סירוב תהיינה ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות, ושיהיה יסוד סביר למסקנה, שיעוגן בנתונים בדוקים ומשכנעים, המגיעים לרמת 'הוודאות הקרובה'. מבחן דומה, הכולל גם יסוד הסתברותי, יש להחיל גם ביחס ליישום שיקול הדעת בדבר הגשת בקשה לפירוק עמותה.
נקבע - בנסיבות המקרה, לא נפל פגם של חוסר סבירות קיצוני, המצדיק את התערבותנו בהחלטת המשיבים 1 ו- 2, שלא להגיש בקשה לפירוק העמותה.
נקבע - אין להתערב במסקנת המשיבים 1 ו-2 שלא מצאו ראיות שתצבענה על הסתה אסורה, במידה הדרושה כדי להפעיל את הסמכות לפי סעיף 50 לחוק העמותות. אין להתערב גם במסקנתם, כי לא קיים עניין לציבור בנקיטת הליך הפירוק. נראית לי גם עמדת המשיבים כי ייחוס עבירה של המרדה לעמותה, הינו מרחיק לכת.
נקבע - אליבא דכב' השופט א' רובינשטיין: לגיטימי כי היועץ המשפטי ורשויות אחרות ישקלו הימנעות ממתן תהודה לעמדת הסרבנות, שנקיטת הליכים כרוכה בהן, ואשר יעלו אותה לקדמת הבימה, שעה שבלא זאת היא מצויה בשוליים.
לפסק הדין המלא 
