איפה הפוליטיקה?

הצליח לו לשרון. הצליח לו לנהל אינתיפאדה עקובה מדם בשקט כזה שגרם לישראלים לרצות להתכנס בעצמם, לטמון את ראשם, לשקוע בביתם. הוא הצליח להרדים אותנו כל כך שפשוט נוח לנו לא לקחת אחריות, לא לחשוב יותר מדי על שאלות קיומיות כי התעייפנו.

עוד פיגוע לא ישנה את זה. התרגלנו. אנחנו רק רוצים שיעזבו אותנו בשקט. בשביל זה אנחנו מתרפקים על העבר ומפזזים על השולחנות בערבי רטרו של שירה בציבור, בשביל זה אנחנו חושבים שהכי טוב להיות במרכז ולתת לאלה מימין ומשמאל לחשוב ולריב בשבילנו. לכן אנחנו מעניקים כל כך הרבה כח למפלגה של כלום שטוענת שהיא מרכז.

המרחב שמסמן יותר מכל את המגמה הזו הם ערוצי הטלוויזיה שלנו, שעונת השידורים שלהם מתחילה אחרי החגים ונגמרת בפסח. מי שלא מצליח להתגבר על הפיתוי ומדליק את הטלוויזיה מגלה, כי האחראים על המדורה בערוץ 2, שבתחילה נדמה כי הצטרפו לשיר בתוכנית זמר קלילה, לא רק רוכבים על גל השירה בציבור בהביאם את תוכניות הזמר ה"מציאותיות", אלא מאלפים אותו ואותנו בלבותם את הקטטוניה הזו.

הערוצים המסחריים וגם הממלכתי שמחרה מחזיק אחריהם, יצרו לוח שידורים של סגנון חיים (לייף סטייל). לפתע התפתח ליין של תוכניות לבית, תוכניות בידור השמות דגש על הפרט, אב הטיפוס הישראלי המצוי, או ליתר דיוק, היהודי הנורמטיבי.

מילא בבוקר, אבל גם על שעות צפיית השיא השתלטו תוכניות הבית ואיכות החיים הללו. תוכניות מציצניות, תוכניות חודרניות, תוכניות גסות בכסות מהוגנת, תוכניות הומור קל לא סאטירי חס וחלילה, תוכניות על בגידות, על גירושין, על ילדים ותרופות. תוכניות של עם בלי בעיות בארץ בלי בעיות.

הלו, מישהו זוכר שיש בחירות? מישהו זוכר שיש כאן בעיות? מישהו זוכר שיש גם אנשים אחרים שאינם יהודים בורגנים? הבעיה חמורה עוד יותר כשמגלים שגופים מסחריים השתלטו גם על התוכניות עצמן ולא מסתפקים בפרסומות. מתברר שכל התוכניות הללו ממומנות על-ידי גופים אינטרסנטיים, ובראשן חברות המתעסקות לנו בבריאות.

אני מבין שאנחנו לא צריכים להרוג את עמנו ברצינות יתרה ולשקוע בדכאון עמוק. נכון גם כי הפוליטיקה הפכה מאוסה עד זרא בעינינו. אבל לנו, לעם, יש את הפריבילגיה הזו. להם לא! לא לעיתונים, לא לרדיו ולא לטלוויזיה. לנו מותר לנוח לפעמים, כי בשביל זה אנחנו משלמים מיסים, בשביל זה אנחנו מאמינים בדמוקרטיה.

נכון, יש לנו תוכניות פוליטיקה ומהדורות חדשות יומיות, אך מי שבודק את תכניהן, את רמת הדיון, אינו מופתע מהרייטינג הנמוך שלו הן זוכות.

הבעיה מתחילה כאשר הקפיטליזם, הפורח בחסות הדמוקרטיה, בוגד בנו. אז מתערערת הדמוקרטיה, ההסכמה העממית, הערבות החברתית ועוד סיסמאות משומשות, שמשתמשים בהן גופים שלא זוכים להשמיע את קולם, כי הן משעממות את אנשי התקשורת או כי אינן צבעוניות דיין, או כי אינן קולניות, או כי זה פוגע באינטרסים של הקונצרנים.

סליחה שהפרעתי. תמשיכו לישון.