בניגוד לטבע האנושי

המנדט הבריטי הותיר חותם עמוק על המשפט הישראלי, גם בתחום הביטוח. שופטינו אמצו את ההלכה האנגלית, המאפשרת לחברות הביטוח לבצע מה שקרוי בעגה המקצועית חיתום בדיעבד, או חיתום בתביעה.

למה הכוונה? בביטוח חיים לדוגמא, במקום לשאת בעלויות של חתמים-רופאים, שיציגו בפני המועמדים לביטוח, בטרם עשיית הביטוח, שאלות ברורות על מצבם הרפואי, העדיפו חברות הביטוח למכור פוליסות, תוך צמצום בשאלות ולעתים גם מבלי לשאול דבר. החברות גבו פרמיות משך שנים, לעיתים עשרות שנים, ורק עם מות המבוטח בדקו, תוך נבירה בתיקו הרפואי, אם היה מתקבל לביטוח.

עם גילוי פגם רפואי כלשהו, היו חברות הביטוח מסרבות לשלם את סכום הביטוח. בפני המוטבים לא נותר אלא להזדקן בין כותלי בית המשפט בבירור השאלה, מדוע המנוח לא ענה על מה שחברת הביטוח לא שאלה. מבוטחים רבים העדיפו להתפשר ולוותר על סכומים נכבדים. חברות הביטוח שלשלו לכיסן רווח עצום.

התנהגות צינית זו, הטרידה את נבחרי הציבור. "לפי הפסיקה האנגלית שאומצה בארץ", כך נאמר בהסבר להצעת חוק הביטוח בשנת 1981, "חייב המבוטח לא רק להשיב על שאלות המבטח, אלא להודיע למבטח, ואף אם לא נשאל, על דבר מהותי, שאם לא כן יפסיד זכותו לתגמולי הביטוח. הלכה זו גררה במקרים רבים להתדיינות מסובכת והכשילה תביעות של מבוטחים תמימים. החוק המוצע סומך על ההנחה, שחברת ביטוח בעלת ניסיון של אלפי עסקות, יודעת - או צריכה לדעת מה עליה לשאול ומה עשוי להיות חשוב לעניינה".

נאמנה לגישה זו, קבעה הצעת חוק חוזה הביטוח, כי את החיתום חייבת חברת הביטוח לבצע בטרם עשיית הביטוח, בין השאר על-ידי הצגת שאלות ברורות בכתב למבוטח.

אולם חברות הביטוח לא ויתרו כל כך מהר על אפשרות החיתום בדיעבד. הן הצליחו לשכנע את יוזמי החוק להוסיף לו סעיף המטיל על המבוטח חובה להשיב גם על שאלות שלא הוצגו בפניו. חובה זו זכתה לשם "חובת הגילוי היזומה". אותה חובה המאפשרת לחברות הביטוח לבצע את החיתום בעת תביעה. אותה חובה שהצעת חוק הביטוח באה לבטלה. וכך כמעט בכל תיק, מעלה חברת הביטוח את הטענה "למרות שלא שאלתי אותך, מדוע לא גילית לי?".

לפי נוסח החוק, חברת הביטוח יכולה להצליח בטענה זו רק אם תוכיח כי הסתרת המידע נעשתה בכוונת מרמה. לכן בכל תיק מנסה חברת הביטוח להדביק למבוטח תווית של רמאי. אם הדבקת תווית הרמאי לא תצלח, היא לכל היותר תשלם את סכום הביטוח במשפט. אבל בינתיים, בדרך, מתוך עשרות אלפי מוטבים, רבים יישברו. בימים אלה דן בית המשפט העליון בהיקפה של אותה חובת גילוי היזומה.

בני הזוג רחל ואהרון פיאמנטה קיבלו מבנק טפחות הלוואה. כתנאי לקבלת ההלוואה ביטח הבנק את בני הזוג בפוליסת ביטוח חיים קבוצתית משותפת בחברות הביטוח אליהו, איתן, כלל ושילוח. שנתיים לאחר הוצאת הפוליסה נפטרה רחל ממחלת הסרטן.

חברות הביטוח, בהנהגתה של אליהו, סירבו לשלם את תגמולי הביטוח. מתוך התיק הרפואי של המנוחה למדה אליהו כי המנוחה היתה חולה בסרטן כשנתיים לפני עשיית הביטוח. אליהו הודתה בכך כי בני הזוג לא נדרשו למלא הצהרת בריאות בטרם הכניסה לביטוח. אליהו הסתמכה על חובת הגילוי היזומה. לטענת אליהו היה על בני הזוג פיאמנטה לגלות לה מיוזמתם על דבר המחלה.

שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, ניסים ישעיה, קבע כי אכן שנתיים לפני עשיית הביטוח, המנוחה סבלה מסרטן. אולם המנוחה עברה טיפולים ובעת עשיית הביטוח הייתה בתקופה של רמיסיה. המחלה התפרצה פעם נוספת רק כשלושה חודשים לאחר שהוצאה הפוליסה. רק אז הבינו בני הזוג כי המחלה הגיעה לשלב מתקדם וסופני.

השופט לא שוכנע, כי בני הזוג הסתירו מאליהו את מחלת המנוחה בכוונת מרמה כדי לזכות בכספי הפוליסה. לפיכך חייב את ארבע המבטחות לשלם ליורשי המנוחה את מלוא סכום הביטוח. אליהו הגישה ערעור לבית המשפט העליון ופסק הדין ניתן על-ידי השופטת עדנה ארבל, בהסכמת השופטים אליעזר ריבלין ואילה פרוקצ'יה.

בחלוף השנים, מזכירה השופטת ארבל, השתכללו האמצעים שבידי חברות הביטוח להשגת המידע הדרוש להן להערכת סיכונים והשתפרה יכולתן להעריך בעצמן את הסיכון הצפוי להן. מטעמים אלה, חובת הגילוי המוטלת כיום על המבוטח, צומצמה למתן תשובות לשאלות שחברת הביטוח מציגה למבוטח בכתב. במקרה הנדון אליהו לא הציגה בפני בני הזוג כל שאלה. לכן היא לא יכולה להסתמך עליה.

אכן, קובעת השופטת, קיימת גם חובת גילוי יזומה ויש הסבורים כי צריך לבטלה כליל. בכל מקרה, חובת הגילוי היזומה, גם לדעת אלה המצדדים בה, מצומצמת והנטל להוכיחה הוא כבד וקשה.

כדי להצליח בה, על חברת הביטוח להוכיח, כי המבוטח פעל מתוך מודעות לכך שהעובדה הנסתרת הינה עניין מהותי עבור חברת הביטוח. עליה להוכיח כי המבוטח פעל מתוך כוונת מרמה, מתוך מניע שלילי להשיג את הכיסוי הביטוחי, ביודעו כי אם לא יסתיר, לא ישיג כיסוי ביטוחי. עליה להוסיף ולהוכיח כי באי הגילוי דבק כתם מוסרי, כי המבוטח ביצע פעולות הסתרה במטרה למנוע היחשפותה של חברת הביטוח למידע. האם בני הזוג פיאמנטה נמנעו בכוונת מרמה למסור לאליהו מידע אודות מחלתה של רחל? מקשה השופטת.

בנקודה זו מאמצת השופטת ארבל את ממצאיו ומסקנותיו של השופט ישעיה. הם מעוגנים בחומר הראיות ובמבחן ההיגיון, קובעת השופטת. בעקבות הטיפולים שעברה המנוחה ירדו כל הסימנים המעידים על התפרצות המחלה, ולא היתה אצל המנוחה שום עדות למחלה מטסטטית בטרם עשיית הביטוח.

לא זו אף זו, קובעת השופטת. הבעל העלה את דבר מחלתה של המנוחה בפני נציגי הבנק בשתי הזדמנויות לפחות. הבעל נענה כי אין לעניין זה חשיבות לצורך עריכת הביטוח. אומנם הבעל לא הוסיף לחקור כיצד זה המבטחות אינן מעוניינות בפרטים על מחלתה של המנוחה, אולם, לדעת השופטת, לא היה עליו לעשות כן נוכח התשובות שקיבל.

השופטת דוחה גם את טענתה החילופית של אליהו, כי במועד עריכת הפוליסה כבר לקתה המנוחה במחלה סופנית. ביטוח אינו מכסה מקרה שכבר אירע, הסבירה אליהו.

מסכת הראיות, עונה השופטת, מעלה כי במועד עריכת הפוליסה סברו בני הזוג כי מחלתה של המנוחה נמצאת ברמיסיה. התנהלותם מצביעה על פתיחת פרק חדש, על תקווה כי המחלה היא נחלת העבר.

לטענת חברות הביטוח, מבהירה השופטת, "המחלה הקשה צריכה היתה לרחף כעננה מעל ראשם של בני הזוג. איני יכולה לקבל זאת... המנוחה נאחזה בחיים בכל כוחותיה ולא הרפתה... אדם הנלחם על חייו, כשסכנה כה ממשית ומוחשית נשקפת להם... ומתבשר לבסוף כי המחלה נעלמה מגופו, אך טבעי הוא כי יבקש למחוק את העבר הקשה, ירקום תוכניות חדשות ויביט בציפייה אל העתיד. משמעותה של העמדה שמציגות המבטחות הינה, כי אדם שכזה צריך לחיות את חייו בצל הפחד, מתוך תחושה מתמדת כי המחלה אורבת לו בכל רגע. תפישה זו אין לעודד. היא אינה רצויה ואינה ראויה. היא אינה רצויה שכן היא אינה מותירה פתח של תקווה. היא אינה ראויה כיוון שאין היא תואמת את הטבע האנושי. ניסיון החיים מלמד כי טבע האדם לנהות אחר הערכות אופטימיות, גם אם אלה אינן תואמות לעיתים את המידע האובייקטיבי שברשותו".

בסופו של דיון, חייב בית המשפט העליון פה אחד את חברות הביטוח אליהו איתן, כלל ושילוח לשלם את מלוא סכומי הביטוח ליורשיה של המנוחה רחל פיאמנטה, ואף חייבם בשכר טירחת עורך דינם ובהוצאות המשפט.

בשולי הדברים, ובעצם במרכזם, נעיר כי פסק הדין שניתן על-ידי השופטת ארבל, הינו אחד מפסקי הדין החשובים ביותר בתחום הביטוח ויש בו פריצת דרך מחשבתית, התנערות מהשקפות של המשפט האנגלי הישן (גם שם חלו שינויים), שראה את תפקידו כנועד לשמור על חברות הביטוח, ויישום עקרונות חוק חוזה הביטוח הישראלי, המבוסס על עקרונות צרכניים של החוק השוויצרי.

כך לדוגמא, מתארת השופטת את "פערי הכוחות העמוקים בין המבטח, שהינו גוף מקצועי רב ניסיון ובעל איתנות פיננסית, לבין המבוטח נעדר המומחיות המקצועית בתחום הביטוח". עובדה זו וכן "היותו של נשוא החוזה מימכר מופשט, ערטילאי, שטיבו המדויק אינו נהיר בהכרח למבוטח, אלא עד לאחר קרות מקרה הביטוח; העובדה שעל-פי רוב חוזה הביטוח הינו חוזה אחיד שתוכנו מוכתב על-ידי המבטח בעוד שלמבוטח אין אפשרות של ממש להשפיע על תוכן זה; מורכבותו של חוזה הביטוח והשימוש שנעשה במסגרתו במינוחים מקצועיים ובניסוחים שפשרם לא חוור עבור מי שאינו אוחז בכישורים ובניסיון המקצועיים המתאימים".

כל אלה ומאפיינים נוספים מובילים לכך "שבמקרים לא מעטים למד המבוטח על תכנו המלא של החוזה רק לאחר קרות מקרה הביטוח. כל אלה כולם מביאים לידי כך שאין כל ודאות לכך שהמבוטח מודע להוראות חוזה הביטוח ומבינן עד תומן. כל אלה כולם מכוננים את אי-השוויון הטבוע במערכת היחסים שבין המבוטח למבטח. אי השיוויון האינהרנטי לקשר החוזי הביטוחי הוא העומד ביסוד תכליתו הצרכנית של החוק, תכלית של הגנה על ציבור המבוטחים מפני כוחו העודף - הכלכלי והמקצועי - של המבטח".

השופטת קובעת, כי חברות הביטוח אינן רשאיות להסתמך על חובת הגילוי המבוססת בתחומי משפט אחרים על חובת תום הלב. "המחוקק הביע כוונתו הברורה בחוק לחזק את מעמד המבוטח וליתן לו הגנה מירבית מפני כוחו העודף של המבטח. מתן אפשרות למבטח להיסמך על הוראת תום הלב בסעיף 12(ב) לחוק החוזים וכך להטיל על המבוטח חובת גילוי רחבה במידה ניכרת מזו שהמחוקק התכוון לה, מנוגדת לכוונת המחוקק ומעקרת את כוונתו. היא תאפשר שלילת תגמולי ביטוח ממבוטח גם במקרים בהם לא עולה כי פעל בכוונת מרמה כדרישת המחוקק ואיני רואה הצדקה לכך".

לעומת זאת, קובעת השופטת, חובת תום הלב מטילה על חברות הביטוח חובת גילוי כלפי המבוטח. "המבטח מחויב בגילוי מלא של פרטי הביטוח על-מנת לאפשר למבוטח לקבל החלטה מושכלת האם להיקשר בחוזה הביטוח ולמנוע מצב בו ציפיותיו מחוזה הביטוח אין להן דבר עם מה שמעניק החוזה בפועל. חובת הגילוי של המבטח כוללת גם את החובה לוודא, כי המבוטח מודע לתנאי חוזה הביטוח, לרבות להחרגות לכיסוי הביטוחי, שאחרת לא יוכל המבטח להסתמך על החרגות אלה... מבטח המבקש לסייג את חבותו צריך לעשות כן מפורשות ולהביא את הסייגים לכיסוי הביטוחי לידיעת המבוטח, שאם לאו לא יוכל לטעון לחלות סייג לכיסוי הביטוחי".

בנוסף, מזכירה השופטת ארבל את "העמדה לפיה יש מקום להחיל נורמות מהמשפט הציבורי על מבטחים נוכח אופיו הייחודי של חוזה הביטוח והעובדה, כי לענפי ביטוח מסוימים יש אופי ציבורי מובהק... עמדה זו עולה בהתאמה עם המגמה הנוהגת כיום במשפטנו, של החלת עקרונות יסוד מתחום המשפט הציבורי על גופים הפועלים בתחומי המשפט הפרטי באמצעות דוקטרינות משדה המשפט הציבורי".

כפי שאמרנו, אחד מפסקי הדין החשובים, ויורשה לנו להוסיף, האנושיים בענף שלנו ומי שלא קורא אותו במקור מפסיד.

____________________________

אנו מבקשים להקדיש סקירה זו ללקוחת משרדנו, רחל פיאמנטה ז"ל, אישה שאומץ ליבה תואר באנושיות כה רבה על-ידי כבוד השופטת עדנה ארבל, כמי "שנאחזה בחיים בכל כוחותיה ולא הרפתה".
"הרשע", כותבת אילנה שילה במאמרה אלגוריות של רשע, "מיוצג באורח מסורתי בתרבות ככוח חיצוני הפולש לתוך הנורמליות של שגרת היום יום ופורע אותה. פרנץ קפקא העמיד ייצוג אחר של רשע, מדויק ומחריד יותר. זהו רשע הצומח בתוך הנורמליות והמתבצע על-ידי אנשים קטנים ומעט מגוחכים".
רחל השביעה אותנו על ערש דווי להילחם נגד כתם המרמה שהדביקו בה ולא להתפשר. אנו קיימנו את צוואתה.