פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים ז): [יב] וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. הפשט הוא שיש כאן סיבה ותוצאה וכך מפרש התרגום. אבל רש"י מצטט מחז"ל: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון. המפרשים מסבירים כי מה שהכריח את רש"י וחז"ל לפרש כך הוא השינוי מהפסוק שבסוף הפרשה הקודמת: [יא] וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לַעֲשׂוֹתָם. כאן נזכרו גם המצווה והחוקים ומדוע נשמטו בפרשתנו? השמטה זו מכריחה להבין שמדובר בתפנית רעיונית, במיקוד המבט לרובד שונה מזה שבפסוק הקודם, למשהו שקשור דווקא בעקב.
העקב הוא סוף הגוף, הקצה התחתון ובהשאלה כל סוף הוא עקב כמו שכל התחלה היא ראש; 'ראש חודש' ו'ראש השנה' למשל. בדרך הטבע אומרים המפרשים, אדם נוטה להיות זהיר בעניינים הנראים לו שייכים לראש ובמקביל הוא נוטה לזלזל בעניינים שנראים לו נחותים, חסרי משמעות. למשל, אדם יכול להיות זהיר מאוד במצוות שנראות לו חשובות ובמקביל לזלזל באחרות שנראות לו קלות. וזה לא רק בדתיים, גם מי שעדיין אינם כאלה יכול להיות שיקפידו לא לפגוע ברכוש הזולת למשל ובו בזמן לפגוע בשמו הטוב בלי לשים לב לנזק שגורמים לו. אומר המדרש כי זה מה שהתפלל דוד המלך ע"ה (תהלים מט): [ו] לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי: העוונות ה"קלים" הם הסכנה הגדולה.
וכמו שהעקב הוא סוף הגוף והעוונות הקלים לכאורה הם הרובד התחתון שבנפש, כך גם הדור האחרון הוא בגדר עקב ביחס לאלה שקדמו לו. זה נכון לכל דור, כידוע יחסם של חז"ל לדורות שקדמו להם (שבת קיב/ב): אם ראשונים בני מלאכים אנו כבני אדם, אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים. כלומר מדור לדור החומריות מתגברת ומוחצנת עד שהיא נהיית קנה המידה לקביעת ערכו של אדם, מעמדו החברתי עולה ככל שהצלחתו החומרית עולה. בחסידות מבואר כי עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן מתייחס לדור האחרון "עקבתא דמשיחא" שמצד עצמו הוא יהיה במדרגה רוחנית נמוכה מאוד ודווקא אז יתהפך הכל לטובה כי מחוסר ברירה נשוב לשמוע בקול ה' וממילא יתקיים בנו כל ההמשך הטוב.
מיהו בעל הבית, על זה הויכוח
בינתיים נראה שאנחנו ממשיכים להתעקש על שימור הרגלים וסגנון חשיבה ישנים ומיושנים וזה מה שעומד בינינו ובין הגשמת הייעודים הנפלאים שבפרשה. הפסוק הראשון בפרשה ממקד עבורנו את התחום העיקרי שבו עלינו להתחבר להוראות התורה - המשפטים. אנחנו בנינו מערכת משפטית מפוארת תוך הקפדה שלא יהיה קשר בינה ובין הוראות התורה. והתוצאה ההכרחית, כמו שמזהיר הנביא יחזקאל (כ, כה), טופחת על פנינו כעת; המערכת הזאת מחריבה את עצמה ועל הדרך מחריבה את כל מה ומי שקשור אליה. ואפילו בשלב הזה שבו נחשפו לעין כל העיוותים של המערכת הזאת, מניגודי עניינים ועד המצאת אישומים דרך חיפוי גלוי על מקורבים, עדיין מתעקשים לשמר את המערכת כפי שהיא.
ומדוע לא נעשה דבר לתיקון העיוותים ב-נגיד 15 השנים האחרונות, מאז שהשתלט גם עליה שיגעון עקירת היהודים מגוש-קטיף וההתעמרות בנערים ונערות שביטאו את כאבם ומחאתם בהפגנות? איך זה שמובילי האכיפה הדרקונית הבלתי חוקית נגד אותם מפגינים המשיכו להתקדם במעלה המדרג המשפטי? שוב, התשובה טמונה באותו קיבעון חשיבתי שבבסיסו עומדת ההנחה שהכל טוב ומה שקרה זו רק תקלה, שהאחראים לתקלה יתקנו את דרכם וישובו לפעול לטובת מדינת ישראל. הם הרי ציונים, לא? אז זהו שגם אם כן זה לא מבטיח כלום. אדרבה, הקידום שלהם מהווה עבורם אישור והכשר למעשיהם בתפקיד הקודם, ועכשיו בתפקיד בכיר יותר הם יזיקו יותר. ע"ע שי ניצן.
אותו קיבעון חשיבתי גם מניע את המפגינים נגד ראש הממשלה, הם מסרבים לקבל את הסדר החדש שלפיו לא הם השליטים הבלעדיים במדינה ובסדר היום הציבורי והחברתי. והקורונה רק מגבירה את תסכולם ואת עוצמת ההפגנות כי הרי עניינה העיקרי של המגפה הזאת הוא להזכיר לנו מי בעל הבית האמיתי, וזה לא הם וגם לא אנחנו. יש בעל בית לעולם ויש לו ציפיות מאיתנו כמפורט בפרשת השבוע. הציפיה העיקרית היא שנכיר בו, בסמכותו וביכולותיו שאינן מוגבלות בשום הגבלה (פרק ח): [יח] וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה. בשביל זה חייבים להשתחרר מקבעונות חשיבתיים, לשחרר, להבין ולקבל שאנחנו לא בעלי הבית על העולם. כך נזכה לקיום היעוד המובטח (פרק יא): [ט] וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם--אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ.
