מרי ליברלי

לאחר שנים של דיונים שקיימה ועדת חוקה, ביוזמת העומד בראשה, ח"כ מיכאל איתן, הונחה על שולחן הכנסת טיוטת הצעה עקרונית לחוקה בישראל בהסכמה.

הטיוטה איננה מושלמת והיא כוללת אפשרויות שונות הדרושות להכרעת המחוקק, אולם הינה מסמך אינטיליגנטי, יסודי, המשקף את מאמציו של יו"ר הוועדה לנסות ולהגיע להסכמה בין כל חלקי העם בדבר הנושאים העקרוניים הנוגעים לחיינו כאן.

במקביל מנסים חוגים שונים לקדם את אמנת גביזון-מידן בנושא דת ומדינה, המבוססת אף היא על ניסיון אמיץ להגיע להסכמה בין חלקי הציבור על עקרונות הקיום היסודיים.

מיד לאחר שפורסמו יוזמות אלו, נזדעקו מספר קולות "ליברליים" נגד היוזמות הללו בטענות ומענות שונות:

ראשית, יש חוקה במדינת ישראל ואנו פשוט לא ידענו...

שנית, מרגע שהתחוללה "המהפכה החוקתית" אין מקום לדיון ציבורי מחודש בשאלות היסודיות של היחסים בין הרשויות, כגון, מי מוסמך לבטל חוקי כנסת, מהו ההליך הראוי למינוי שופטים, האם לשנות את הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה וכדומה. יש להותיר, לטענתם, החלטות קרדינליות, מהותיות ובסיסיות אלו בידי קומץ שופטים "ליברליים", להנציח את הקיים ולטאטא שאלות אלה מתחת לשטיח.

כל עיסוק בשאלות יסוד אלה נתפס על-ידי הרדיקאלים כערעור על מעמדו של ביהמ"ש העליון וכאיום על "הציבור הנאור". עדיף בעיניהם, כי השופטים יוסיפו לעשות כהבנתם ללא כללים מחייבים, ושביהמ"ש העליון ימשיך להרעיף על הציבור את המלל הליברלי בשם "דת זכויות האדם", אליו הורגלנו בעל כורחנו.

לא למותר להזכיר, כי במדינת ישראל אין חוקה, והאבות המייסדים דחו את הדיון בשאלה זו לעת מצוא וכי מה שמתקרא חוקה הינו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר עבר במחטף במליאת הכנסת בשנת 1992 בהשתתפות מיעוט מחברי הבית. על סמך חוק זה קבע, מקץ מספר שנים, ביהמ"ש העליון, כי בסמכותו לבטל חוקי כנסת ועל סמך אותה "מהפכה חוקתית" שאיש לא התכוון לה, החל לעסוק באינטנסיביות בקביעת דמות המדינה וערכיה, תוך הנחלת רעיונות ליברליים, כגון הפרדת הדת מהמדינה ו"מדינת כל אזרחיה", שהינם נחלת מיעוט בעם.

מי שסבור כי אנומליה זו טובה למעמדו של ביהמ"ש העליון, או לדמוקרטיה הישראלית המשוסעת והמפולגת, יבושם לו. אולם רבים סבורים, וביניהם הנשיא בדימוס לנדוי, כי על הכנסת לחזור ולדון בשאלות יסוד אלו, ולקבוע את כללי המשחק לאחר דיון ציבורי וללא מחטפים.

אין ספק כי היוזמות המבורכות, כגון הצעת החוקה בהסכמה, או אמנת גביזון-מידן הינן מפתח להגיע להסכמה רחבה בדבר כללי משחק מוסכמים בחברה הישראלית, תוך שיתוף מרבית החוגים בעם בקבלת הסכמה זו, בדומה לאופן שבו התקבלה מגילת העצמאות.

גם אז היה הציבור משוסע ומפולג, אולם על אמנה יסודית זו חתמו כל חברי מנהלת העם, חילונים ודתיים, ציונים ואנטי ציונים, קומוניסטים וחרדים.

קונצנזוס לאומי נרחב ככל האפשר על חוקי המשחק היסודיים בין הרשויות השונות, יביא לחיזוק אמון הציבור בדמוקרטיה הישראלית ובמוסדותיה, לרבות בביהמ"ש העליון, וימנע את הניכור ההולך וגובר בקרב חלקים נרחבים בעם ממוסדות אלו.